מחקרים מצאו ששימוש מרובה ברשתות החברתיות מחמיר ביותר תסמיני הפרעת קשב וריכוז.
נתאר סיטואציה מוכרת:
ילד צופה בסרטונים קצרים (SHORTS). הוא עובר שוב ושוב מדבר אחד לדבר אחר, כל סרטון מעסיק את הקשב שלו למשך זמן מאוד קצר – בכל כמה שניות מופיעות מולו פנים חדשות, הוא שומע קול חדש, יש נושא חדש וסיפור חדש.
מה קורה שם?
בכל פעם המוח צריך לעזוב את מה שהיה קודם, ולהפנות את הקשב לדבר הבא. מה קורה בעקבות זאת?
בואו נבחין בין שני סוגים של קשב:
- קשב יזום (רצוני)
הסוג הראשון הוא קשב שאנחנו מכוונים בעצמנו. אנחנו מחליטים לקרוא, להקשיב או לסיים משימה. - קשב אוטומטי (לא רצוני)
הסוג השני הוא קשב שנמשך אוטומטית למה שקורה סביבנו. תנועה בזווית העין, צליל מאחורינו, הפתעה, דבר חדש בסביבה או משהו שמעורר בנו רגש.
שני הסוגים חשובים.
הבעיה מתחילה כאשר הסביבה מושכת את הקשב האוטומטי של הילד שוב ושוב, מבלי לאפשר לו לבחור בעצמו במה להתמקד.
למה המוח לומד לצפות?
דופמין הוא חומר שעוזר למוח ללמוד מה חשוב, למה כדאי לשים לב ואיזו פעולה כדאי לעשות שוב. הוא קשור למוטיבציה, ללמידה ולציפייה לתגמול, וכמובן – גם להנאה.
אחד הדברים שהמוח בודק הוא האם קיבלנו את מה שציפינו לקבל?
אם קרה משהו טוב מהצפוי, המוח לומד שכדאי לשים לב למה שהוביל אליו. אם ציפינו למשהו והוא לא קרה, המוח מעדכן את הציפייה שלו [1]. כך אנחנו לומדים על אילו פעולות כדאי לחזור ועל אילו לא.
העיקרון הזה חשוב במיוחד בעת שיטוט ברשתות חברתיות.
אנחנו לא יודעים מה יופיע בסרטון הבא. אנחנו לא יודעים אם קיבלנו הודעה חדשה או כמה תגובות או לייקים קיבל פוסט שהעלינו. חוסר הוודאות הזה גורם לנו לרצות לבדוק שוב:
אולי הסרטון הבא יהיה מצחיק במיוחד?
אולי הגיעה הודעה?
אולי מישהו הגיב?
מחקר בדק ומצא [2] את מה שאנו מתארים לעצמנו:
לייקים ותגובות ברשתות החברתיות משפיעים על ההתנהגות של המשתמשים, ומעודדים אותם לחזור על פעולות מסוימות (כמו גלילה אינסופית, למשל).
שמעתם על הביטוי "צום דופמין? ("דיטוקס דופמין")
הכוונה מצוינת, אך הביטוי מטעה. אי אפשר לנקות את המוח מדופמין, וגם אין בכך כל צורך. אפשר ורצוי להפחית צריכה של תוכן מהיר ואינטנסיבי כדי לשנות את ההרגלים והציפיות של המוח, אבל זהו שינוי בהרגלים ובסביבה – זהו לא ניקוי כימי של המוח.
למה סרטונים קצרים (SHORTS) וגלילה אינסופית יוצרים בעיות?
הבעיה היא לא רק שהסרטונים קצרים. הקושי נוצר מכמה דברים שפועלים יחד:
- הסרטונים מתחלפים במהירות
- בכל פעם מופיע משהו חדש
- האלגוריתם בוחר תוכן שמתאים למשתמש – הוא מעניין ובעל משמעות ולכן "תופס" את המשתמש
- הסרטון הבא מתחיל מעצמו
- אין נקודה ברורה שבה הפעילות מסתיימת
בכל מעבר כזה מסרטון לסרטון המוח צריך לעצור סיפור אחד, להבין סיפור חדש ולהחליט אם להמשיך לצפות או לעבור הלאה (ולעתים ההחלטה מתבצעת בשבילו). בתוך כמה דקות הוא עשוי לבצע עשרות החלפות כאלה. זו כמות עצומה.
בניסוי משנת 2023 [3], שבו השתתפו 60 מבוגרים, נמצא שלאחר צפייה בסרטונים קצרים (SHORTS) היה לאנשים קשה יותר לזכור פעולה שתכננו לבצע.
הפגיעה הייתה גדולה יותר מזו שנמצאה לאחר שימוש בטוויטר, ביוטיוב או בזמן מנוחה.
גם להתראות יש השפעה לא מיטיבה על המוח שלנו.
מחקרים מצאו [4] שאפילו צליל או רטט של התראה יכולים להפריע לביצוע משימה, אפילו אם בכלל לא פתחנו את הטלפון בעקבות זאת. המוח מפנה לרגע את הקשב לכיוון ההתראה. ולאחר מכן הוא צריך להיזכר מה עשה לפני כן, היכן עצר, מה עליו לעשות עכשיו… ככל שהקטיעות רבות יותר, כך קשה יותר למוח לשמור על רצף.
SHORTS מרגילים את המוח למעברים מהירים, לבדיקה חוזרת ולציפייה לדבר חדש. אבל עדיין לא ברור עד כמה השינוי נמשך לאחר השימוש, או עד כמה השינוי הזה הפיך.
מדוע זה קשה במיוחד לילדים עם ADHD?
שימוש מסוים במסכים יכול להגביר קשיי קשב שכבר קיימים, או ליצור התנהגות של חוסר קשב.
אצל רבים מהילדים עם ADHD, תגמול מיידי (למשל, ריגוש, צחוק, "יהלומים" שמקבלים במשחק כתוצאה מפעולה מסוימת) משפיע יותר מתגמול שיגיע אי שם בעתיד. כאשר התוצאה רחוקה, קשה יותר לגייס עבורה מאמץ. לכן משחק שנותן משוב מיידי יכול להחזיק את הקשב שלהם במשך זמן רב, בעוד ששיעורי בית, שהתגמול עליהם רחוק ולא תמיד ברור, מתקשים למשוך את הקשב שלהם.
משחק מחשב גם עושה עבור הילד חלק מן העבודה הניהולית. הוא מציג מטרה ברורה, הוא מזכיר לילד מה בדיוק צריך לעשות, הוא נותן משוב מידי ומאפשר לילד לתקן טעויות במהירות. הילד לא צריך להחזיק לבדו את כל המטרה, או לייצר בעצמו את העניין ואת המוטיבציה. לכן ילד עם ADHD יכול להתרכז למשך שעות רבות במשחק – ועדיין להתקשות מאוד בשיעורי הבית, בהם הוא צריך להחזיק בעצמו את כל התפקידים הניהוליים הללו. המשחק בנוי בצורה שעוזרת לקשב להתגייס וגם להישאר.
לעיתים הקושי הגדול ביותר מופיע דווקא ברגע שצריך להפסיק את משחק ולעבור לפעילות אחרת.
הילד עובר מסביבה מהירה שהיא ברורה ומלאת משוב מיידי ומרגש, לסביבה איטית יותר, שבה עליו לארגן ולנהל את עצמו. המעבר הזה לא פשוט בכלל. מה שנראה ומתואר לפעמים כמו "התרסקות דופמין" יכול להיות שילוב של קושי לעזוב את הפעילות, מעבר חד מדי בין שתי סביבות וקושי להפעיל מחדש את הקשב ללא עזרה, כמו זו שהמשחק סיפק.
מחקרים מצאו שרשתות חברתיות הן הגרועות ביותר.
מחקר שנערך בקרב כמעט 4,000 מתבגרים בקנדה [5], מצא קשר בין כמה סוגים של שימוש במסכים לבין תסמיני ADHD. גם במחקר הזה הקשר העקבי ביותר לעלייה בתסמיני קשב וריכוז נמצא בשימוש ברשתות חברתיות.
הרשתות החברתיות ממש מייצרות ומחמירות את הבעיה באופן אקטיבי משנה לשנה:
- המחקר מצא שילדים שיש להם נטייה טבעית להסחות דעת, אימפולסיביות או קשיי קשב וריכוז, מבלים יותר זמן במשחקי מחשב ובצפייה בטלוויזיה, כי המוח שלהם מחפש עניין מהיר, צבעוני וקצר. המשמעות היא שהמשחקים והטלוויזיה הם לא בהכרח אלו ש"קילקלו" את הילד או יצרו לו בעיית קשב חדשה – אלא שהילד, בגלל האופי והקושי שלו, נמשך אליהם כדי למצוא עניין מהיר ומרגש.
- אך רשתות חברתיות? הן ממש משנות את ההתנהגות של הילד לרעה.
כאן נמצאת הסכנה הגדולה. לגבי רשתות חברתיות, החוקרים גילו משהו אחר לגמרי: זה כבר לא רק שהילד נמשך אליהן – אלא שהן משנות לו את המוח ואת ההתנהגות. כאשר ילד מעלה את כמות הזמן שלו ברשתות החברתיות, מתרחש תהליך הרסני, שלב אחר שלב: החלק במוח שאחראי על עצירה ואיפוק נחלש, בגלל ה-SHORTS והמעבר המהיר מתוכן לתוכן – הילד מאבד את היכולת לעצור את עצמו ולחשוב לפני שהוא פועל. הילד הופך לאימפולסיבי יותר: הוא נהיה חסר סבלנות, פועל בלי לחשוב ומחפש רק ריגושים מיידיים. תסמיני הפרעת הקשב (ADHD) מחמירים – כתוצאה מכך, באותה שנה, ואפילו בשנה שלאחר מכן, הילד חווה קושי חמור בהרבה להתרכז, ללמוד ולהקשיב.
הרשתות החברתיות בנויות בצורה שמנצלת את החולשות של הילדים
מחקר נוסף שפורסם ביולי 2026 [6] עקב אחר 11,286 מתבגרים. כאשר מתבגר השתמש ברשתות החברתיות בצורה בעייתית (שעות מרובות), בשנה שלאחר מכן נמצאה אצלו עלייה בתסמיני ADHD. אגב, הקשר הופיע בעיקר אצל בנים (אך לא רק).
המחקרים הללו אומרים לנו בבירור – לא מספיק רק לספור את השעות של המסך.
חשוב לבדוק גם איך הילד משתמש במסך.
האם הוא חושב עליו כל הזמן?
האם קשה לו לעצור?
האם הוא מנסה להפסיק ולא מצליח?
האם השימוש פוגע בשינה, בלימודים, בקשרים או בפעילויות אחרות?
ילד אחד יכול להשתמש במסך שעות רבות, לסיים ולחזור בקלות לפעילות אחרת. ילד אחר יכול להשתמש פחות זמן, אך להמשיך לחשוב על המסך ולבדוק אותו שוב ושוב. לכן דפוס השימוש חשוב לא פחות ממספר השעות.
לא כל שימוש במסך הוא אותו הדבר
סרט ארוך ממש לא דומה לפיד אינסופי של סרטונים קצרים. בסרט יש עלילה שצריך לעקוב אחריה ויש נקודת סיום. במשחק אסטרטגיה הילד עשוי לתכנן, לזכור מידע ולפתור בעיות, אבל גם משחק כזה יכול להיות קשה מאוד להפסקה.
כאשר הילד מצייר, יוצר מוזיקה, מתכנת, כותב או עורך סרטון, המסך משמש ככלי. הילד בוחר מטרה, מנסה, מקבל משוב ומתקן. בפיד אינסופי המצב הפוך: הילד לא יודע מה יגיע בהמשך, והאלגוריתם כבר בוחר עבורו לאן הקשב יופנה.
ומה עם תוכן לימודי?
גם המילה "לימודי" לא מבטיחה לנו שהתוכן הוא אכן מועיל. תוכן לימודי יכול להיות עמוס בצלילים, בקפיצות ובפרסים ולהשאיר מעט מאוד מקום לחשיבה עצמאית. לעומת זאת, משחק שלא מוגדר כלימודי יכול לדרוש תכנון, התמדה ולמידה. השאלה החשובה היא לא רק מה מופיע על המסך, אלא: מה הילד נדרש לעשות בזמן השימוש?
לפעמים הבעיה היא לא המסך עצמו, אלא מה שהוא מחליף
לכולנו יש מספר מוגבל של שעות ביום. כאשר הילד נמצא במסך, הוא לא ישן, זז, משחק, יוצר או נמצא עם אנשים אחרים. לכן חלק מההשפעה של המסכים יכול לנבוע מהפעילויות שהם דוחקים החוצה.
גם השינה חשובה.
ולא כל הבעיה קשורה ל"אור הכחול". אכן רצוי למנוע מסך כשעתיים לפני השינה. ושימוש במסך לאחר שהילד כבר נכנס למיטה הוא הגרוע ביותר, וגורר בעיות שינה.
אצל ילדים עם ADHD, שינה קצרה או לא טובה יכולה להחמיר כבר למחרת את הקשב, האימפולסיביות והוויסות הרגשי. לפעמים המסך משפיע על הקשב בעיקר דרך הפגיעה בשינה.
גם לשעמום יש תפקיד. כאשר אין לילד גירוי מוכן, הוא צריך לחפש בעצמו מה לעשות, להמציא רעיון ולהחזיק מעמד גם לפני שהפעילות נעשית מעניינת. אם כל רגע פנוי מתמלא מיד בסרטון חדש, לילד יש פחות הזדמנויות לתרגל את היכולת ליצור עניין מבפנים.
אז מה אפשר לעשות?
לא תמיד צריך לאסור מסכים לחלוטין. חשוב יותר לבדוק כיצד השימוש בנוי: האם יש גלילה אינסופית? האם ההתראות קוטעות פעילויות אחרות? האם הילד מצליח לעצור? האם הטלפון נכנס למיטה? ומה המסך מחליף – שינה, תנועה, קשר עם בני אדם אחרים, משחק או למידה?
אפשר להתחיל בשינויים פשוטים:
- להגביל את זמן המסך ככל הניתן. המומלץ הוא חצי שעה ביום. עבור הורים רבים, זה נשמע כמו משהו בלתי אפשרי – אז נסו לצמצם ככל יכולתכם.
- למנוע צפיה ב-SHORTS וגלילה אינסופית.
- להעדיף סרטים ארוכים וסדרות, משחקים עם סוף ברור.
- לקבוע את נקודת העצירה לפני שמתחילים לשחק. קשה הרבה יותר לנהל משא ומתן כאשר הילד כבר שקוע במשחק. על הילד לשים תזכורת בטלפון שמאותתת לו שהגיע הזמן לעצור.
- לכבות התראות שאינן נחוצות
- להרחיק את הטלפון בזמן שיעורי הבית.
- להוציא את הטלפון מחדר השינה בלילה.
- לא לאפשר לילד להיות עם הטלפון ביד בכל רגע נתון. כשאין זמן מסך, הטלפון – בצד.
אצל ילד עם ADHD חשוב במיוחד לעזור במעבר מפעילות אחת לאחרת.
לא כדאי לצפות ממנו לעבור ברגע אחד ממשחק מהיר לשיעורי בית.
אפשר להודיע מראש שהמשחק עומד להסתיים, לאפשר לו לסיים שלב מוגדר, לעשות כמה דקות של תנועה ואז להתחיל ממשימה אחת קטנה וברורה.
המטרה אינה רק לקחת מהילד את המסך.
המטרה היא לעזור לו להחזיק שוב את הכיוון של הקשב, תחילה בעזרת מבוגר ומבנה חיצוני, ובהמשך בכוחות עצמו.
מסך יכול לשמש ליצירה, ללמידה, למשחק ולקשר.
הוא נעשה בעייתי יותר כאשר הוא מושך את הקשב שוב ושוב בלי בחירה, כאשר אין בו נקודת סיום וכאשר העולם שמחוץ למסך מתחיל להיראות משעמם רק מפני שהוא מתקדם לאט יותר.
המטרה אינה לגדל ילד שלא נהנה ממסכים.
המטרה היא לעזור לו לנוע ביניהם לבין החיים שמחוץ להם: ליהנות ממשחק בלי להילכד בו, לצפות בתוכן מהיר בלי להיות תלוי בו, ולחזור גם לדברים שהעניין בהם נבנה לאט.
הערות ומקורות
[1] זהו העיקרון שנמצא במחקרים הקלאסיים של וולפרם שולץ ועמיתיו.
[2] כך נמצא במחקר שניתח יותר ממיליון פוסטים.
[3] בניסוי משנת 2023 נמצא כי סרטונים קצרים (SHORTS) פוגעים ביכולתנו לשמר כוונות – השפעת החלפת הקשרים על זיכרון העתיד לבוא.
[4] ניסוי שבדק את המחיר הקוגניטיבי של קבלת התראה בטלפון הנייד.
[5] זמן מסך, אימפולסיביות, תפקודים נוירופסיכולוגיים והקשר שלהם להתגברות תסמיני הפרעת קשב וריכוז/היפראקטיביות (ADHD) בקרב מתבגרים.
[6] שימוש בעייתי ברשתות חברתיות ותסמיני הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) בקרב מתבגרים.