במשך עשרות שנים שלטה תפישה מדעית מאוד פופולרית, לפיה הגנים הם גורל. אם אדם ירש גן מסוים – למשל נטייה לחרדה, לדיכאון או להפרעת קשב – הרי שמסלול חייו כבר נקבע מראש. האמירה "זה בגנים" הפכה להסבר נפוץ, ולעיתים גם לוויתור מוקדם על האפשרות לשינוי.

מעכשיו אמרו: "פוטנציאל"

אולם בעשורים האחרונים התחוללה מהפכה של ממש במדעי החיים, שהפכה את התפישה הזו על פיה: המהפכה האפיגנטית.
המחקר המודרני מראה לנו, כי הגנים לא פועלים בבידוד, והם גם לא פועלים באופן קבוע. הגנים שלנו מגיבים לסביבה שלנו, לחוויות שאנחנו חווים, לאורח החיים שלנו ולמצבנו הרגשי.

במילים אחרות: הגנים הם פוטנציאל, לא גורל.

מהי תורשה גנטית? ומה היא באמת אומרת?

כאשר אנחנו מדברים על תורשה, אנחנו מתכוונים להעברת מידע ביולוגי מההורים לילדים. המידע הזה מאוחסן בתוך ה-DNA, שהוא רצף של מולקולות המהוות את "ספר ההוראות" של הגוף. זו תכנית בנייה ביולוגית. דמיינו ספר עבה כרס שיש בו את כל המידע על "איך להיות אתם".

ה-DNA קובע את המאפיינים החיצוניים שלנו, למשל, כמו מה יהיה צבע העיניים שלנו או מה יהיה מבנה הגוף, צבע השיער, הגובה וכדומה. ה-DNA שלנו קובע גם את המאפיינים הפנימיים שלנו, כאופן תפקוד מערכת העצבים והמוח (מהירות עיבוד מידע, רמות ההורמונים, סף עוררות); מערכת החיסון והבריאות (כיצד הגוף מזהה איומים וכיצד הוא מגיב להם), חילוף חומרים ותזונה (כיצד הגוף משתמש באנרגיה ובחומרים מזינים), תגובת הגוף לסטרס ולסביבה, קצב התפתחות ולמידה ועוד.

חשוב לזכור כי הדנ"א לא קובע את התוצאה הסופית, אלא רק את הפוטנציאל –

למשל, ילד עם פוטנציאל גנטי לגובה גבוה עלול להיות נמוך יותר אם חווה תת-תזונה או סטרס כרוני במהלך התפתחותו.

ה-DNA אינו פועל מעצמו. הוא זקוק להפעלה.

הגנים שלנו יכולים להיות פעילים, פחות פעילים או כמעט כבויים. והשאלה המרכזית היא לא רק איזה גן ירשנו, אלא עד כמה הגן הזה פעיל? וכאן בדיוק נכנסת לתמונה האפיגנטיקה.

מהי אפיגנטיקה?

המילה אפיגנטיקה מורכבת משתי מילים יווניות:

אפי – מעל
גנטיקה – הגנים

כלומר, אפיגנטיקה היא מערכת הבקרה שמנהלת את פעילות הגנים. מבחינת ההיררכיה היא מעל הגנים, כיוון שהיא המחליטה איך הם יתבטאו. היא לא משנה את רצף ה-DNA. היא משנה את האופן שבו הגן מתבטא.

אם אנחנו חושבים על ה-DNA כעל ספר ההוראות עב הכרס של הגוף, אז האפיגנטיקה היא הסימניות, ההדגשות והעמודים הפתוחים. הגוף לא קורא את כל הספר. הוא קורא רק את מה שמודגש ומסומן. הספר נשאר אותו ספר (אותו רצף DNA), אך הקריאה ממנו משתנה – לא קוראים את כל העמודים, לא קוראים את כל השורות. הגוף קורא רק את מה שנקבע כחשוב.

אבל איך קובעים מה חשוב?

כיצד הסביבה משנה את ביטוי הגנים

אחד הממצאים החשובים ביותר במדעי המוח וההתפתחות הוא שהגנים מגיבים לחוויות חיצוניות שאנחנו חווים. הגנים שלנו מגיבים, למשל, לסטרס, לביטחון, לתזונה, שינה, קשר אנושי, פעילות גופנית, תחושת איום או רוגע ועוד. כאשר ילד או מבוגר חיים בסביבה דרוכה, הגוף שלהם יפעיל יותר את מערכת הסטרס. כאשר הם חיים בסביבה בטוחה, הגוף שלהם יפעיל יותר את המערכות של הויסות וההתאוששות.

המחקר ששינה את החשיבה על גנטיקה

אחד המחקרים המשפיעים ביותר בתחום האפיגנטיקה נערך על ידי:

Michael Meaney ו-Moshe Szyf (2004)
McGill University

במחקר זה נבדקו גורי חולדות שקיבלו רמות שונות של טיפול אימהי, בצורת ליקוק וטיפוח. התוצאות היו דרמטיות. גורים שקיבלו טיפול אימהי רגיש הראו תגובת סטרס נמוכה יותר, רמות קורטיזול מאוזנות יותר ויכולת טובה יותר להתמודד עם לחץ.

והדבר המפתיע ביותר הוא, שההבדל לא נבע מהגנים עצמם, אלא מהאופן שבו הגנים התבטאו. נמצא כי הטיפול האימהי שינה את רמת המתילציה של גן הקשור למערכת הסטרס, ובכך שינה את פעילותו. כלומר:

התנהגות הורית שינתה את הביולוגיה של המוח.

המנגנון הביולוגי: מתילציה

אחד המנגנונים המרכזיים באפיגנטיקה נקרא: DNA methylation

במנגנון זה, הגוף מוסיף קבוצות כימיות קטנות ל-DNA. הקבוצות הללו פועלות כמו מכסה קטן שמפחית את פעילות הגן. כאשר יש יותר מתילציה, אז הגן פחות פעיל. כאשר יש פחות מתילציה, אז הגן יותר פעיל. זה תהליך דינמי, והוא יכול להשתנות לאורך כל החיים.

מדוע בעבר חשבו שהגנים שלנו קובעים את הגורל שלנו?

התפישה הישנה נבעה משתי סיבות מרכזיות. הראשונה הייתה מגבלה טכנולוגית. במשך שנים רבות המדענים יכלו לראות את רצף ה-DNA, אך לא יכלו למדוד בקלות את האופן שבו הוא מתבטא. הסיבה השנייה הייתה תצפית נכונה, אך חלקית. מדענים ראו שמחלות רבות נוטות להופיע במשפחות, ולכן הסיקו שהגנים קובעים את התוצאה. אך כיום ברור שהדמיון המשפחתי נובע לא רק מהגנים, אלא גם מהסביבה המשותפת כמו דפוסי חיים זהים, תגובות רגשיות, תזונה, רמות סטרס, שגרה. המשפחה מעבירה לא רק DNA, אלא גם תנאים סביבתיים.

מהפכת התאומים: הראיה לכך שהגנים אינם גורל

מחקרי תאומים זהים היו אחד הכלים המרכזיים ששינו את החשיבה שלנו אודות גנטיקה. תאומים זהים חולקים כמעט 100% מה-DNA שלהם. אם הגנים היו קובעים גורל בריאותי, היינו מצפים שהגורל של זוג תאומים זהים יהיה גם הוא זהה לחלוטין, גם אם הם גדלו בסביבה שונה. אך המציאות שונה.

מחקרים רבים הראו כי תאומים זהים יכולים להיות שונים במידת בריאותם, אישיות, רגישות לסטרס, הופעת הפרעות נפשיות, תפקוד קוגניטיבי ועוד, וההסבר לכך הוא שהגנים אכן זהים, אך האפיגנטיקה שונה. התאומים חוו חוויות שונות לאורך חייהם, וחוויות אלו עיצבו את ביטוי הגנים שלהם באופן שונה.

אפיגנטיקה ו-ADHD

כאשר אנו מדברים על ADHD ועל עיכובים התפתחותיים אחרים, רבים חושבים כי "הוא נולד עם זה, לכן אי אפשר לשנות את המצב". אך חשוב לדעת שהמדע המודרני מציג לנו תמונה אחרת.

ADHD אכן כולל מרכיב תורשתי משמעותי.
אך הוא גם מושפע מאוד מגורמים סביבתיים והתפתחותיים. לדוגמה, מחקרים מצאו קשר בין ADHD לבין חוסר שינה כרוני, סטרס בגיל מוקדם, חשיפה לעומס רגשי, דלקתיות, תזונה לקויה, חוויות חוזרות של דחייה או ביקורת ועוד. כל הגורמים הללו יכולים להשפיע על ביטוי הגנים.

גנים הם נטייה, לא גורל.

הגנטיקה מספקת את נקודת הפתיחה שלנו. אך האפיגנטיקה קובעת את מסלול ההתפתחות אשר יוביל אותנו אל גורלנו – אשר משתנה עם כל בחירה שאנחנו עושים לאורך חיינו. בין אם בחירה תזונתית, בחירה בכמות שעות השינה שלנו, או בחירה בסביבה הרגועה או המלחיצה בה אנחנו חיים. הגנים הם המקלדת והאפיגנטיקה היא הנגינה. אותה מקלדת יכולה להפיק מוזיקה שונה לחלוטין, הכל תלוי כיצד מנגנים.

מדוע חשוב להורים ואנשי מקצוע להבין זאת?

המשמעות של הידע האפיגנטי איננה תיאורטית בלבד. היא משנה את האופן שבו אנו מסתכלים על ילדים. כאשר ילד מגיב בעוצמה, מתקשה להתרכז או מתפרץ, השאלה איננה "מה לא בסדר בו". אלא, "אילו תנאים סביבתיים וביולוגיים מפעילים את מערכת העצבים שלו? וכיצד נוכל לשנותם?"

החדשות החשובות ביותר הן, כי מערכת העצבים שלנו היא גמישה. היא משתנה.

והשינוי הזה אפשרי לאורך כל החיים.