אימון קוגניטיבי-התנהגותי לשינוי תפישת המציאות:

שינוי תפישת המציאות: כך נשפר את בריאותנו הפיזית והנפשית כאחד.

כדי לשפר את בריאותנו הפיזית והנפשית, עלינו לשנות את ההנחיות שנותן המוח לגוף. עלינו לפעול באופן אפיגנטי ("מעל הגן"), לשנות את הסביבה הכימית של האורגניזמים בגופנו, וכך לשנות את המסרים שמשדר כל אורגניזם. אנו משנים את הביטוי של הגן אל סביבתו (לא את הגן עצמו) – זו משמעותה של אפיגנטיקה. כך אנו משנים את התדרים שמייצר כל אורגניזם בשדה האלקטרומגנטי שלו.

השדה האלקטרומגנטי האנושי מורכב מכל השדות האלקטרומגנטיים של טריליוני האורגניזמים הזעירים הללו, ולכן כאשר התדרים שלהם משתנים – משתנה גם התדר שלנו כמכלול. וגם ההפך הוא הנכון – כאשר אנו משנים את התדר שלנו כמכלול, כל אורגניזם קטן גם הוא מקבל את האנרגיה החדשה (בלולאת משוב).

תכונת הנוירופלסטיות של המוח היא תכונה מופלאה.

יש באפשרות האדם לשנות את מבנה הקשרים הסבוכים בין הנוירונים (תאי העצב) במוח. אזורים חדשים לפתע נדלקים ומייצרים הרבה חשמל. "מדברים הרבה". אזורים אחרים, שבעבר דלקו מרבית היום, לפתע בקושי נשמעים. אין להם אנרגיה.

כאשר המחשבות שלנו משתנות, השינוי הזה מתחיל. המחשבות הן האנרגיה אשר מיתרגמת לכימיה ולרגש, בסופו של דבר. ולכן המפתח הוא השליטה במחשבות. כאשר המחשבות הן חיוביות ומקדמות, האזורים המפיקים את הכימיקלים של הרגשות מקבלים הנחיה לייצר רגשות חיוביים.

תהליך האימון הקוגניטיבי-התנהגותי כולל למידת שליטה עצמית על מחשבותינו, רגשותינו והתנהגותנו.

על מנת שנוכל לשלוט במחשבותינו, רגשותינו והתנהגותנו, עלינו להיות במצב קוגניטיבי בעל מודעות גבוהה – מצב של מטא קוגניציה – ה"סטייט אוף מיינד" בו מצוי האדם כאשר הוא מודע, ברגע ההווה, למחשבות העוברות בו, לרגשות העולים בו, ולהתנהגותו. ב-Zenקוראים לזה "להיות בסנטר (center)".

מתוך היכולת להביט באמצעות מבט על זה על עצמו, יכול האדם לראות היכן הוא מתנהל "על אוטומט", לעצור, לזהות ולפעול על מנת לשנות זאת.

כדי להיות במצב של מטא קוגניציה עלינו לפתח תפיסת מציאות חדשה, לתרגלה ולהכניסה לשגרת יומנו. עלינו לשמור על תפיסת המציאות החדשה שלנו באמצעות אימון קוגניטיבי-התנהגותי עצמי, קבוע ומתמשך.

עלינו לאמן את מוחנו באופן נחוש, עד אשר נצליח לשנות את האותות החשמליים והכימיים שמוחנו וגופנו מייצרים.

בעזרת תרגילים קוגניטיביים-התנהגותיים נשנה את תפיסת המציאות שלנו, אשר מיוצגת באמצעות האמונות של תת המודע שלנו. נשנה את הכימיה בגופנו – אותה כימיה שגורמת לנו להיות מיואשים, רגזנים, חמי מזג, מדוכאים, חרדתיים, ושאר תכונות אופי הטמועות בנו, כהרגל מכשיל. יהיה בנו יותר מן ה"אני" הנחמד שלנו. ה"אני" שאנחנו אוהבים בעצמנו. והאהבה העצמית שלנו תתעצם מיום ליום, עד אשר תהפוך להרגל גם היא.

מוכן/ה לשנות את המציאות שלך?

אשמח להנחות אותך:

ישנן הנחיות מאוד מדויקות, וכל אחד יכול לפעול על פיהן.

אם תפעלו על פי ההנחיות, אתם תראו תוצאות. ההרכב הכימי בגופכם ישתנה ואתם תחוו שינוי ברור במחשבותיכם, רגשותיכם והתנהגותכם. תהפכו לעדות חיה נוספת לנכונות השיטות החדשות הנשענות על חקר מדעי המוח והגוף.

לאחר שתשנו את ההרכב הכימי של גופכם, תוכלו להיות מי שאתם באמת רוצים להיות ולמעשה – להיות מי שאתם באמת כבר עכשיו – מתחת לכל שכבות ההגנה, האמונות המגבילות, וה"אוטומטים" הקוגניטיביים שנוצרו בכם לאורך השנים.

הדפוסים האוטומטיים הללו הם ביטוי של כימיה "קלוקלת" בגוף. חומרים כימיים מוחשיים – פיזיים – בתוך גופכם, הם המקור של מחשבותיכם השליליות ושל רגשותיכם השליליים.

דעותיו הקדומות של המוח האנושי

מוחנו מייצר כימיה על פי "ניסיון קודם" שיש לו בנושא המסויים. אותו "ידע קודם" מאוחסן במקום השליטה של תת המודע. כלומר, תת המודע הוא זה שמחליט מה נחשוב, איך נרגיש וכיצד נתנהג תחת כל סיטואציה, וכלפי כל אדם. המודע שואל – ותת המודע מספק תשובות, לפי מיטב ידיעתו.

לתת המודע יש את התשובה לכל שאלה שנשאל אותו. כיוון שאם אין לו את התשובה, הוא ממציא תשובה לפי "מה שנראה לו". הוא סורק את מאגר המידע ובודק אם יש ידע דומה, ועליו מבסס את תשובתו למודע.

האם אני מסוגל/ת?

למשל, אם אשאל את עצמי: "אני מסוגלת לעשות את זה?". תת המודע מיד יבדוק איך התנהלתי בסיטואציות דומות בעבר ויחליט אם אני מסוגלת – או לא. ואם התייאשתי בעבר בכמה וכמה סיטואציות דומות, תת המודע מיד יסיק מסקנות ויעביר לי את התשובה: "לא, את לא מסוגלת. הנה, אפילו יש לי הוכחות". ועל פי ההנחיות הללו של תת המודע, במקום אחר במוח מיד מתחילים לייצר כימיקלים שמפתחים בי מחשבה מייאשת: "אני לא מסוגלת, כי כך וכך".

לאחר מכן מיוצר בי הרגש המתאים: חשש. אני מרגישה חוסר ביטחון. והנה מגיעה ההתנהגות ההולמת את כל אלו, ואני נמנעת מביצוע הפעולה. שיחקתי לידיו של תת המודע.

אך אל לי לכעוס על תת המודע שלי. מדובר במחשב לכל דבר, וכל מחשב מבצע טעויות. תת המודע לא "מעוניין" שהמודע שלו יחווה אכזבות. תפקידו לאפשר לי את המצב הטוב ביותר להישרדות בעולם. הוא מבקש להגן עליי מפני פגיעה נפשית, כיוון שלפי מיטב "הבנתו", פגיעה נפשית פוגמת ביכולת הישרדותי בעולם.

אין לתת המודע כל יכולת להבין כי פגיעה נפשית תורמת להתפתחותי האישית ולמעשה, ההתפתחות האמתית היא הלמידה וההבנה כיצד להתמודד עם הפגיעה – ולצמוח ממנה למקום גבוה יותר במודעות האישית.

תת המודע הוא קולו של הגוף (תודעת הגוף). וכדי שאוכל להתפתח, עליי להשקיט את תודעת הגוף. לא להשתיק, אלא להרגיע. תודעת הגוף שומרת את זכרונות חוויות חיינו, ומצטבר בה מתח רב. תפישת המציאות שלנו מזינה את המתח, או מפחיתה אותו. יש לנו אפשרות לשלוט בתהליך.

תפיסת המציאות של האדם היא זו שהופכת אותו לאומלל – או לחילופין, לשמח בחלקו ובטוח בעצמו.

האדם מתנהג באותו האופן בכל יום, כאשר הרוטינה הקבועה קובעת את התנהלותו האוטומטית בחייו. אנו קמים בבוקר באותו האופן, מצחצחים שיניים באותו האופן, בודקים את ההודעות שלנו באותו האופן, מגיבים לסיטואציות באותו האופן. כאשר אנו מתנהלים באופן קבוע בכל יום, אנו מקבעים את אופיינו – בין אם הוא מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. אנו גורמים לכך שבכל יום אנו נהיה אותו האדם בדיוק. ולכן אנו תופסים את המציאות שלנו באותה הדרך בדיוק.

אם תפיסת המציאות שלנו גורמת לנו סבל, אנו נמשיך לסבול, עד שנשנה את התנהלותנו הקבועה וניצור רוטינות חדשות.

הדרך בה רואה האדם את המציאות שלו קובעת מי הוא, מהו אופיו. תפיסת המציאות הינה, למעשה, הפרשנות של מוחנו לסיטואציה הספציפית במציאות.

נביט על התהליך המתרחש במוח האדם מבחינה ביו-כימית:

כאשר אנו חושבים מחשבה, או עולה במוחנו זיכרון כלשהו, תגובה ביו-כימית נוצרת במוחנו [1]. תגובה ביוכימית זו גורמת למוחנו לשחרר אותות כימיים מסויימים. כך, למעשה, אנרגיה הופכת לחומר. המחשבה, שהיא אנרגיה לא חומרית (אותות חשמליים המקודדים על גבי שדות אלקטרומגנטיים) הופכת לשליח כימי – חומר (נוירוטרנסמיטר). האותות הכימיים מופקים בהתאם למחשבה המייצרת אותם, וגורמים לגופנו להרגיש בדיוק בדרך התואמת את הדרך בה חשבנו. וברגע שאנו שמים לב כי אנו מרגישים באופן מסויים, אנו מייצרים מחשבות נוספות אשר מתאימות לדרך בה אנו מרגישים, ומוחנו משחרר אותות כימיים נוספים הגורמים לנו להרגיש באותה הדרך התואמת לדרך בה אנו חושבים. אנו חיים בתוך לופ אינסופי.

לדוגמה:

אם יש לנו מחשבה מפוחדת, גופנו יפיק כימיקלים תואמים, ואנו נתחיל להרגיש פחד. ברגע שאנו מרגישים את הפחד, הרגש הזה גורם לנו לייצר עוד מחשבות מפוחדות. והמחשבות הללו גורמות למוחנו לשחרר אף יותר כימיקלים תואמים, אשר יגרמו לנו להמשיך ולהרגיש את רגש הפחד התואם את המחשבה. ולפתע אנו אנו תקועים בתוך "לופ" בו מחשבותינו מייצרות רגש, והרגש מייצר עוד מחשבות המייצרות עוד רגש תואם – וכן הלאה.

[1] תרגום חופשי מתוך ספרו של ד"ר ג'ו דיספנזה, חוקר מוח ונפש מוכר בתחומו:
Becoming Supernatural – How common people are doing the uncommon.

והפרשנות

המחשבה עצמה הינה תוצאה של פרשנות המוח את הסיטואציה. לאחר שהמוח מפרש את הסיטואציה, הוא מתחיל להפיק כימיה מסויימת המתאימה לאותה הסיטואציה. הכימיה המסויימת מייצרת במוחנו מחשבות מתאימות. המחשבות מאפשרות ייצור רגש מתאים, הרגש מתלכד עם המחשבה לכדי אמונה והאמונה מניעה את האדם להתנהג בדרך ההולמת אותה. ההתנהגות הזו מייצרת מחשבות נוספות המתאימות להתנהגות וכך, באופן מעגלי, האדם יוצר עצמו שוב ושוב כישות אומללה – או כישות יציבה ובטוחה.

כיצד נוצרת הפרשנות?

המוח קולט מידע מן החושים. לאחר קליטת המידע, המוח בוחן מה קיים אצלו ב"ארכיון המידע" – תת המודע – אודות 'מידע מסוג זה'. חוויות שעברתי הקשורות לנושא, משפטים שאמרו לי על הנושא, אמונות שיש לי על הנושא. אם, למשל, לאדם יש ערך עצמי נמוך עקב חוויות עבר שגרמו לו לחשוב כך על עצמו, כל המציאות שלו תעבור דרך המסנן של "אני לא ראוי" ועל כן תהיה מעוותת ולא אמתית, ותגרום לאדם סבל נפשי רב.

לדוגמה:

נעמי רואה עצמה כחסרת ביטחון. היא פגשה בשכנתה במעלה מדרגות ביתה. היחסים בינה לבין שכנתה הם בדרך כלל קצרים אך חברותיים. נעמי אמרה לשכנתה שלום, והשכנה ענתה באופן קצר וענייני, שלא כהרגלה. נעמי פירשה את הסיטואציה ואמרה לעצמה: "היא ודאי כבר לא מחבבת אותי", ומייצרת מחשבות נוספות: "מעניין מה עשיתי", "אולי בגלל שהרעשתי קצת בשבת שעברה?" וכדומה. נוצר בנעמי רגש לא נעים של מבוכה ועצב. היא מאשימה את עצמה ומבקרת את עצמה. נוצרת בה אמונה: "השכנה לא אוהבת אותי". אמונה זו מובילה אותה להתנהגות נמנעת בפעמים הבאות בהן היא פוגשת את שכנתה, וכתוצאה מכך היחסים ביניהן מתקררים.

לו מוחה של נעמי היה מפרש את המצב באופן אחר, המציאות שלה הייתה אחרת. לו הייתה נעמי אומרת לעצמה: "זה לא קשור אליי. ודאי עובר עליה משהו. אולי כדאי שאשאל לשלומה", היא הייתה מתנהלת באופן ההולם את המחשבה הזו, שואלת לשלומה של השכנה ומפתחת עימה יחסי קירבה.

איך יוצאים מן המעגל השלילי?

הפרשנות האוטומטית שנתן מוחה של נעמי לסיטואציה הניעה ויצרה את המעגל הקוגניטיבי השלילי.

את הפרשנות השלילית ניתן לשנות באמצעות שינוי תפיסת המציאות, בעזרתם של הרגלים קוגניטיביים-התנהגותיים חדשים.

כאשר אני תופס עצמי כאדם חסר ביטחון, זו המציאות שלי בכל צעד שאני מבצע. מחשבות שליליות מלוות אותי בכל מעשיי. החל מהדרך בה אני משוחח עם עצמי ומחזיק את גופי, ועד לאופן בו אני משוחח עם אנשים אחרים ומתנהל בחיי היומיום. כדי לשנות את תפיסת עולמי, עליי להיחשף למידע רב חשיבות בנוגע לדרך פעולתו של מוח האדם ולסגל הרגלים קוגניטיביים והתנהגותיים חדשים. כאשר מסגל האדם הרגלים המעודדים את מוחו להפיק כימיקלים המייצרים מחשבות חיוביות, הוא משתנה לבלי היכר, או אולי – מגלה עצמו מחדש, כפי שהוא באמת, במלוא הפוטנציאל שלו. ולפתע, האדם חש כי יש לו אומץ לב.

האם יש לך את האומץ לעשות את זה?*

* "את האומץ לעשות מה?" – לכל אחד/ת תשובה משלו. קח/י רגע לחשוב – מהי התשובה הראשונה שעולה בראשך? באיזה תחום היית רוצה לפתח אומץ לב ואמונה עצמית?

רבים מאתנו חשים כי חסרה בנו תכונת אומץ הלב. המחסור האישי בתכונה זו נובע מנסיבות חיים כאלו ואחרות שהובילו אותנו לחשוב כי אנו לא מספיק טובים, לא מסוגלים, שאנחנו שווים פחות. שאנחנו לא ראויים. אדם שמרגיש לא ראוי או לא מסוגל, חושש להיפתח לעולם. אין לו ביטחון בעצמו, ולכן הוא לא יפעל לטובת השגת הדברים שהוא מעוניין בהם. יתכן והוא ירגיש שהוא "עומד במקום" ולא מצליח להתקדם. שהוא נמנע מתוך ביישנות וחוסר ביטחון. שהוא לא מנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו, ולא מייצר באופן יצירתי הזדמנויות אחרות. שלא רואים אותו. יתכן ויחוש כי הוא לא מעז לחיות את חייו במלואם, וכי הוא חסום מלממש את ייעודו האישי. הוא מרגיש כמו פוטנציאל לא ממומש – מפוספס.

הערך העצמי שלנו מסתתר מתחת לשכבות עבות של אמונות עצמיות שליליות

אם את/ה מרגיש/ה כי חסרה בך תכונת האומץ, חסרה בך, בראש ובראשונה, אמונה עצמית חיובית. למעשה, האמונה העצמית החיובית נמצאת בך עמוק בפנים, אך היא מוסתרת מתחת לשכבות עבות של אמונות עצמיות שליליות אשר הוטמעו בך לאורך חייך. הבשורה הטובה הינה, כי ניתן לשנות זאת. ניתן להסיר את שכבות ההגנה השליליות ולגלות תחתן את אמונתנו העצמית מלאת התקווה והאופטימיות, את מסוגלותנו האמתית. את רוחנו. את היכולת שלנו לסלוח לעצמנו, לומר לעצמנו שאנחנו בסדר, לאהוב את עצמנו ולהעניק לעצמנו את כל הטוב אשר מגיע לנו.

אומץ נובע מאמונה עצמית במסוגלות אישית גבוהה.

אדם שמאמין בעצמו, הוא אדם שיש לו אמונות עצמיות מחזקות: הוא מאמין שהוא ראוי להערכה, אהבה, חמלה, סליחה, קבלה. הוא מאמין שהוא יכול, חזק, מסוגל, שמגיע לו. הוא מאמין שהוא אנושי, ושמותר לו לטעות. ומתוך כל האמונות העצמיות החיוביות הללו, הוא ינסה דברים והוא לא יחשוש אם לא הצליח. בעיניו זה פשוט חלק מהחיים, וזה בסדר. אדם אמיץ יקבל כישלון כהזדמנות להשתפר ולצמוח. הוא יעצור כדי לבדוק מה "לא הלך". מה הוא עשה בסדר במקרה הספציפי, ומה הוא עשה לא בסדר. הוא ישפר עצמו ויתקדם הלאה ללא הלקאה עצמית חזרתית על העבר.

כאשר לאדם יש אמונה עצמית שהוא אינו יכול או אינו ראוי, ש"לא מגיע לו", שהוא "שווה פחות", הוא מפתח התנהגות נמנעת, מתחמקת, בורחת ומתרחקת. הוא מסגל התנהגות שמרמזת על רצונו האמתי – להתחבא. הוא מפחד לנסות. מפחד להעז. השפה הפנימית שבאמצעותה האדם משוחח עם עצמו תהיה שלילית ברובה, ויכולה לכלול תוכן, כמו למשל: "מה יגידו אם אכשל? מה אומר אני על עצמי אם לא אצליח? עדיף שלא אנסה בכלל. אני לא רוצה להתאכזב."

כאשר האדם מפתח אומץ הוא משנה דעתו – עכשיו הוא דווקא מעוניין לחפש, לגלות, לראות ולהיראות. הוא מבקש להתמודד עם גב זקוף. הוא סקרן לגלות מה יקרה עכשיו. יש לו מוטיבציה לפעול.

המרחק בינינו לבין ה"אני" האמיץ שאנו רוצים להיות הוא לעתים גדול מאוד, עד כי לעתים קרובות אנו לא מאמינים שאי פעם נצליח לצמצמו. "מה לעשות, זה מי שאני", נאמר בעגמומיות מה, מספרים לעצמנו כי אין זה ויתור אלא תרגול של קבלה עצמית. אך התחושה הקטנה והמרירה לרוב לא תיעלם ממחשבותינו, ותעלה למודע על מנת להציק לנו מדי פעם: כאשר אנו רוצים העלאה בשכר ומוותרים מראש משום שאנו חוששים להתמודד מול אנשים שאנו תופסים כבעלי סמכות, או "מעלינו"; כאשר אנו רוצים לעשות שינוי כלשהו בחיינו המקצועיים אך חוששים כי אנו לא מספיק טובים, ומי אנחנו בכלל? למה שיקשיבו דווקא לנו, ה"קטנים"?; כאשר אנו רוצים לומר את שעל ליבנו במערכת היחסים הזוגית אך חוששים כי שוב דברינו יתפרשו באופן לא נכון ותחל מריבה, אז אנו שותקים מראש; כאשר אנו לא עומדים על שלנו כאשר עוקפים אותנו בתור, או מתוך חוסר היציבות הרגשית אנו עומדים על שלנו בכעס רב ומרגישים שאיבדנו שליטה. לא חסרות לנו דוגמאות אישיות, שחלק מהן, על אף שהתרחשו בעבר הרחוק, עדיין תופסות את תשומת לבנו באמצעות מחשבות טורדניות. ולא פלא שכך. אומץ הוא מרכיב חשוב בחיי האדם ולכן  יש בו משמעות. הוא מעניק לאדם את החירות לבחור, את היכולת להביט לעולם בגובה העיניים ובאופן יציב.

שלל אפשרויות נפתחות בפני האדם שמעז לחשוב שהוא מסוגל להן.

למזלנו, אומץ הוא תכונה נרכשת.

פיתוח ערך עצמי, ביטחון עצמי ואומץ: באמצעות אימון קוגניטיבי-התנהגותי

פעלו למען השינוי שאתם מבקשים, והתחילו ליצור את חייכם במו ידיכם. שלחו לי הודעה:

איך מפתחים אומץ?

"כל שצריך לעשות" הוא לבצע מניפולציות חכמות על תת המודע שלנו, ולהטמיע במוחנו אמונות חדשות שיחליפו את האמונות הנוכחיות. דבר זה ניתן לביצוע באמצעות השפה ש"יודעת לשוחח" עם תת המודע של האדם ולשכנעו להאמין בדברים אחרים. אחת השיטות הללו היא NLP. ומדוע המרכאות הכפולות במשפט "כל שצריך לעשות"? כיוון שלא מדובר בתהליך "בזק" או בתרופת פלא. NLP (ושיטות דומות) הינה שיטת אימון מנטאלי קוגניטיבית התנהגותית, שיתכן ועובדת מהר באופן יחסי לשיטות ארוכות הטווח, אך כדי להגיע לתוצאות אמתיות, כדי להרגיש עצמנו משתנים באמת והופכים לאדם שאנו רוצים להיות – יש להתחייב לתהליך יישומי ולקחת על עצמנו אחריות אישית לפעול. לא סתם הדגשתי את זה. זה חשוב.

NLP = Neuro Linguistic Programming

רבים הם השמות העבריים ל-NLP. ביניהם: ניתוב לשוני עצבי, ניתוב לשוני פיזיולוגי, תכנות נוירולוגי לשוני, תכנות לשוני עצבי, חקר המצוינות, חקר המבנה של החוויה הסובייקטיבית, ועוד. אך מהו ההסבר הפשוט?

המוח האנושי פועל בדומה מאוד למחשב. אתם ודאי מודעים לכך שמדענים רבים מבקשים לחקות את המוח האנושי באמצעות בנייתם של רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית חכמה (AI) יותר ויותר, אשר לומדת לבדה על פי ניסיונה החווייתי בעולם. אך גם המחשב המתקדם ביותר אף לא מתקרב לרמת המורכבות של המוח האנושי. המוח האנושי הינו המחשב המתוחכם ביותר בעולם.

כל המחשבים פועלים על בסיס חשמל – יחידות המחשב "משוחחות" אחת עם השניה באמצעות פולסים חשמליים. כאשר מתכנת מעוניין "לשוחח" עם המחשב הוא עושה זאת באמצעות שפת תכנות, השפה המגשרת בין שפת המחשב הבסיסית, לשפת בני האדם. וגם אצלנו, בני האדם, נוירונים (תאי העצב) "משוחחים" בינם לבין עצמם באמצעות פולסים חשמליים. וכאשר המתכנת, כלומר – אני עצמי – מעוניין/ת "לשוחח" עם המחשב שלי (המוח), עליי לדבר את שפת התכנות, שפת הגישור אל תת המודע. והשיטה הטובה ביותר לניהול שיחת גישור שכזו היא, נכון לימים אלו, NLP.

השפה בה אנו "משוחחים עם המחשב" (המוח שלנו) קובעת מי אנחנו.

השפה בה אנו עושים שימוש כדי לשוחח עם עצמנו קובעת אילו כימיקלים מוחנו ייצר, איזו סביבה כימית מוחנו יעניק לתאי גופנו הרבים. מחשבות, רגשות והתנהגות נובעים מההרכב הכימי שמייצר מוחנו. הווה אומר, השפה העצמית שלנו קובעת אם אנו נהיה רגועים או נרגזים, מרוצים או אומללים, אוהבים או מתרחקים ונמנעים, ועוד.

ולכן, כדי לשנות את ההרגלים הישנים שלנו, כלומר כדי להשתנות, עלינו להחליף את השפה. באמצעות השפה בה אנו משוחחים עם עצמנו נשנה את ההנחיות הנוכחיות שעל פיהן מוחנו מחליט כיצד נרגיש ונתנהג. נחליף מידע ישן במידע חדש. יש לנו דרך נפלאה להחליט מה יהיה התוכן שלנו עצמנו. עלינו רק – להתחיל לעשות זאת הלכה למעשה.

אימון אישי חווייתי בשיטה אינטגרטיבית

באופן פשוט, אני מנגישה ידע מדעי המשפר את מצב רוחו של האדם. בהתעמקות בתוך השיטה, מדובר באימון קוגניטיבי-התנהגותי, נפשי ורוחני, המתבצע באמצעות שיטה תהליכית מבוססת NLP. שיטה זו משלבת תחומים רלוונטיים נוספים, כגון: פסיכולוגיה חיובית, קוגניציה גופנית, פילוסופיות אקזיסטנציאליות והומניות, מוזיקה, אמנות, תנועה ועוד. אימון מנטאלי זה מיועד ומוביל להתפתחות תכונת האומץ. הוא עובר דרך ונוגע במקומות כגון פיתוח מודעות עצמית, מודעות חברתית וסביבתית, שליטה עצמית, חמלה, יציבות נפשית, ביטחון עצמי, משמעות אישית, תחושת סיפוק אמיתי מההווה ופיתוח ציפייה אופטימית לעתיד, ועוד. האימון הינו תהליכי ומובנה בהתאם לשלבי התפתחות התודעה של האדם.