איך משחררים ומשתחררים?

לומדים להתבונן במחשבה, ברגש ובהתנהגות ללא ביקורת ושיפוטיות.

מקשיבים לגוף ומבינים איך הוא מבקש שירגיעו אותו. מתחברים לעצמנו וליקום. הלמידה היא דרך החמלה, לעצמי, ולאחרים. דרך למידה של הענקה ושל קבלה. של הכלה ושל אהבה.

אני מדמיינת את הנפש שלנו מורכבת משכבות שכבות, כמו בצל. כל שכבה היא כמו וילון לבן שמערפל לנו את הראייה עוד קצת. ועוטפות אותנו כל כך הרבה שכבות של וילונות. כל שכבה מחזיקה באיזשהו רעיון: "אני טיפש", "אי אפשר לסמוך על אנשים", או: "אני לא ראויה לאהבה". כל שכבה מנסה להגן עלינו מפני פגיעה רגשית, לדעתה יש לה מטרה ממש טובה. אבל אנחנו עצמנו רואים את התמונה הגדולה יותר, ומבינים שהרעיון: "אני לא מספיק טובה" הוא רעיון די גרוע להחזיק בו. החלק הזה שבנו יוביל אותנו לחוות לעוד ועוד מאותה החוויה הלא נעימה. ולכן, חברות וחברים – כדאי לנו לשחררו אל אוויר העולם. ולהתחיל לגלות – מי מסתתר או מסתתרת מתחת לשכבות החלקים בי שמודאגים, חוששים, כועסים או מדוכאים? אני לומד/ת להביט בחלקים הללו ללא חשש, להכיר אותם, להפוך אותם לחבריי הקרובים ביותר. הם עוקבים אחריי לכל מקום ממילא, אז לפחות שכולנו נהנה מהחוויה.אני רוצה להכיר אותם מקרוב, כדי שאוכל להפסיק לחשוש מהם ולהדחיק אותם. מבט ישיר הוא חשוב לתהליך השחרור. שהוא לא באמת שחרור, כי אז אנחנו מודים בכך שאנחנו מחזיקים במשהו. אנחנו רוצים בעצם להתייחס אליהם כלא מספיק חשובים לתשומת לבנו.

כל דבר שאנחנו לא מעניקים לו תשומת לב – מתפוגג.

וכאשר אותן שכבות בצל הממסכות את חיינו כוילונות מתחילות להתפוגג אחת אחת – אנחנו מרגישים שעול כבד הוסר מעל כתפינו. אנחנו רואים את הדברים אחרת. אנחנו יותר אופטימיים, שמחים, מסוגלים, עם ביטחון ועם ערך. ולומדים להרגיש שיש תכלית לכל אשר כבר קיים בחיינו. הודיה על שיש. את התחושה האמיתית הזו מתחילים עם תחושה מזויפת. כי צריך להפוך להיות הדבר "בכאילו", כדי לבסוף לשכנע את המוח שאנחנו כך ולא אחרת, ולהפוך להיות הדבר באמת.

כל אדם יכול להשתנות מקצה לקצה. צריך להתחיל בצעד ראשון.