בתוך מנגנוני ההישרדות של מערכת העצבים האוטונומית, תגובת Freeze – קיפאון – מהווה את אחד הביטויים הקיצוניים ביותר של תחושת חוסר האונים.
זהו מצב שבו לא ניתן להילחם (Fight), לא ניתן לברוח (Flight), והגוף – מתוך חוכמה עתיקה – עובר למצב של השהייה מוחלטת.
על פי התיאוריה הפוליווגאלית של פרופ' סטיבן פורג'ס, תגובה זו מקושרת לענף הווגאלי הדורסלי, הוא הענף הקדום ביותר של עצב הואגוס, שמטרתו לעצור את הפעילות, להפחית כאב, ולשמר אנרגיה כאשר אין דרך אחרת לשרוד.
Freeze אינו מהווה חולשה. הוא תגובה עצבית אוטומטית של גוף שנקלע למצב שבו כל אפשרויות הפעולה נחסמו, ולכן בחר באי־פעולה כהגנה האולטימטיבית.
קראו על תגובות ההישרדות של מערכת העצבים – Fight, Flight, Freeze & Fawn >
הביטוי הפיזיולוגי של תגובת הקיפאון
כאשר תגובת Freeze מופעלת, הגוף כמו מאבד את גישתו לאנרגיה זמינה במקומות מסוימים בגוף.
הטונוס השרירי יורד, הדופק נחלש, הנשימה הופכת שטחית מאוד ולעיתים אף כמעט בלתי מורגשת. לעיתים קרובות מופיעה תחושת קהות, פיזית או רגשית, שבה האדם מדווח על "תחושת ריק", "חוסר חיים", או "נוכחות בלי נוכחות".
המערכת הסימפתטית עשויה להישאר פעילה במקביל. כלומר, לעיתים האדם יחוש גם עוררות גבוהה וגם שיתוק בו זמנית. מצב זה מכונה לעיתים "קיפאון פעיל" (active freeze), והוא נפוץ אצל אנשים עם טראומות מורכבות או מצבים של הצפה רגשית מתמשכת.
מופעים נפשיים והתנהגותיים
החוויה המרכזית בתגובת Freeze היא של חוסר נוכחות ושל חוסר מסוגלות לפעול. ברמה הרגשית, זה יכול להיראות כדיכאון, אדישות, קושי להרגיש, תחושת ניתוק מהעולם או מהגוף.
האדם עשוי לדווח על תחושת חוסר זהות, בלבול, או היעדר כיוון פנימי. לעיתים מופיעות גם דיסוציאציה, שיתוק רגעי מול החלטות, או קושי במעבר ממחשבה לפעולה.
ההתנהגות החיצונית נראית לרוב כוויתור או קפיאה מול אתגר.
האדם מתקשה להגיב לביקורת, להגן על עצמו, או לבטא צורך. הוא עלול לקפוא במצבים חברתיים, לא להגיב כאשר נפגע, או "להשתתק" במהלך שיחה טעונה. לעיתים מופיעה גם שכחה זמנית, קהות רגשית או תחושת "הכול עובר לידי".
קיפאון כתגובה לטראומה
Freeze מופיע לעיתים קרובות אצל אנשים שחוו טראומה שבה לא הייתה אפשרות לפעולה: ילדים שגדלו תחת התעללות, הזנחה או איום מתמשך שלא הייתה אפשרות לברוח ממנו; נשים או גברים שחוו תקיפה מינית; אנשים שנכחו בסיטואציות מסכנות חיים שבהן תגובה כלשהי נראתה חסרת סיכוי.
התגובה שהוטמעה אז – "אם לא אזוז, אולי זה ייגמר" – נותרת צרובה במערכת העצבים.
גם שנים לאחר מכן, גירויים שמזכירים את הסיטואציה מהעבר (גם אם בעקיפין) עלולים להפעיל מחדש את אותו קיפאון. האדם עצמו עשוי לא להבין מדוע הוא מתנתק, משתתק או קופא, ולחוות את עצמו כ"חלש" או "תקוע", בעוד שמדובר בתגובה הישרדותית עמוקה שאין בה כל אשמה.
השלכות של Freeze כרוני
כאשר תגובת Freeze הופכת לדפוס כרוני, היא עשויה לפגוע במגוון תחומי חיים.
הקשרים החברתיים עלולים להיפגע בשל היעדר נוכחות רגשית; ההתפתחות האישית נעצרת בשל חוסר תנועה פנימית; והגוף – שאינו מקבל זרימה מספקת של אנרגיה – עלול לפתח תסמינים פיזיים כגון עייפות כרונית, מחלות אוטואימוניות או בעיות בעיכול ובוויסות טמפרטורה.
בנוסף, קיפאון רגשי ממושך עלול להעמיק תחושת בדידות, ניכור עצמי, וחוסר משמעות. האדם עשוי לחוש "מנותק מהחיים", גם אם תפקודו החיצוני נותר תקין.
שיקום ויציאה מקיפאון
תהליך הריפוי כולל בניית אמון הדרגתית בין האדם לבין מערכת העצבים שלו. לא ניתן לאלץ גוף לצאת מקיפאון – אך ניתן להזמין אותו לכך בעדינות.
העבודה עם תגובת Freeze מבוססת על יצירת תחושת ביטחון מוחשית, גופנית ומנטלית: תרגול עוגנים חושיים וקוגניטיביים, הפעלה עדינה של הגוף (למשל דרך תנועה איטית, עיסוי עצמי, קול רך), פיתוח מודעות לתחושות פנימיות מבלי להציף את המערכת, ואימון הדרגתי לשהות בנוכחות רגשית בטוחה.
הדגש הוא על הכרה בקיפאון כתגובה נורמלית למצבים בלתי נסבלים, ומתוך כך – על חיזוק התחושה שהיום יש ברירה, יש תנועה, ויש אפשרות לבחירה.
תגובת Freeze היא מנגנון הגנה עמוק, עתיק ושקט. היא מבטאת את הרגע שבו הגוף בחר לשרוד דרך היעלמות, השהייה או ניתוק. זו לא חולשה – אלא חוכמתה של מערכת העצבים, שחיפשה דרך לשרוד את הרגע המאתגר. כאשר ההקשר משתנה, כאשר יש מרחב בטוח, קשר מיטיב, או תהליך טיפולי עמוק, אותה מערכת יכולה ללמוד מחדש לנוע, להגיב, ולהרגיש. ובקצב שלה, מתוך תנועה עדינה, אפשר לחזור, לאט לאט, מהמקום שקפא אל חיים שיש בהם נוכחות, מגע, רגש ובחירה.
אם אתם חווים קיפאון בחייכם, או תחושת מתח מתמשכת, אשמח לעזור לכם. צרו איתי קשר >