כאשר רוב האנשים שומעים את המילה "נרקיסיזם", עולה בעיני רוחם דמות מסוימת: אדם יהיר, מרוכז בעצמו, זקוק להערצה בלתי פוסקת, משוכנע בעליונותו ומתקשה לראות את צרכיהם של אחרים.
זוהי אכן אחת מצורות הביטוי של נרקיסיזם, אך עבור הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי האמריקאי James F. Masterson, זוהי רק השכבה החיצונית ביותר של הסיפור. מאחורי ההתנהגות הנראית לעין הוא זיהה עולם פנימי שונה לחלוטין:
עולם של פגיעות עמוקה, חרדת נטישה, תחושת ריקנות ופחד קיומי מקריסה נפשית.
ספרו *Disorders of Narcissism* נחשב לאחד הטקסטים החשובים ביותר בהבנת הנרקיסיזם המודרני, משום שהוא העביר את מרכז הכובד מהתנהגות גלויה אל מבנה האישיות עצמו. מאסטרסון ביקש להבין לא כיצד נראה האדם הנרקיסיסטי מבחוץ, אלא כיצד הוא מרגיש מבפנים.
כדי להבין את תפיסתו, עלינו לחזור אל השנים הראשונות ביותר של החיים.
תינוק נולד לעולם כשהוא חסר יכולת לווסת את רגשותיו לבדו. כאשר הוא רעב, מפוחד, בודד או מוצף, הוא זקוק לדמות מטפלת שתעזור לו לשאת את החוויה. דרך אלפי אינטראקציות קטנות – מבט, קול, מגע, נחמה, תגובה מותאמת – מתפתחת בהדרגה תחושת עצמי יציבה. הילד מתחיל ללמוד מי הוא, מה הוא מרגיש, ומה מקומו בעולם.
מאסטרסון טען כי אצל חלק מהילדים התהליך הזה משתבש.
אין הכוונה בהכרח להתעללות חמורה או להזנחה קיצונית. לעיתים מדובר במצבים עדינים בהרבה. הורה שאוהב את ילדו, אך מתקשה לשאת ביטויי עצמאות. הורה שמרגיש מאוים כאשר הילד מביע רצונות משלו. הורה שמגיב בחום כאשר הילד מתאים את עצמו לציפיותיו, אך מתרחק רגשית כאשר הילד מבטא צרכים אותנטיים.
במצב כזה הילד ניצב בפני דילמה בלתי אפשרית. מצד אחד הוא זקוק לקשר. מצד שני, הקשר מותנה בוויתור על חלקים מעצמו.
מנקודת מבטו של ילד קטן, אובדן הקשר נחווה כאיום קיומי. לכן הוא מגיע למסקנה לא מודעת: אם להיות אני פירושו לאבד אהבה, מוטב שלא אהיה אני.
זהו הרגע שבו מתחיל להיווצר מה שמאסטרסון כינה "העצמי המזויף".
העצמי המזויף איננו שקר מודע. הילד אינו מחליט לזייף את אישיותו. מדובר בתהליך הסתגלות עמוק שבו חלקים מסוימים של החוויה הפנימית נדחקים החוצה, בעוד חלקים אחרים מקבלים מקום. הילד לומד אילו רגשות מתקבלים ואילו רגשות מסוכנים. אילו רצונות מותר להביע ואילו רצונות עלולים להרחיק את ההורה.
בהדרגה מתפתח מבנה אישיות שמטרתו העיקרית אינה ביטוי עצמי, אלא הישרדות התקשרותית.
ככל שהשנים חולפות, המבנה הזה נעשה מורכב יותר. כלפי חוץ האדם עשוי להיראות בטוח בעצמו, שאפתן, כריזמטי ואפילו מצליח מאוד. אך מתחת לפני השטח פועל פחד מתמיד. פחד לפגוש את אותם חלקים אותנטיים שנדחו בילדות. פחד להרגיש חסר ערך. פחד להרגיש תלוי. פחד להזדקק.
כאן מגיע אחד המושגים המרכזיים ביותר בתיאוריה של מאסטרסון: "דיכאון הנטישה" (Abandonment Depression).
לדבריו, מאחורי ההגנות הנרקיסיסטיות מסתתר מאגר רגשי עצום שלא עובד מעולם. מאגר זה כולל עצב, בדידות, כאב, זעם, בושה ופחד. אלו אינם רגשות רגילים שחולפים לאחר מספר דקות. זוהי חוויה עמוקה של אובדן הקשר עם העצמי.
האדם הנרקיסיסטי אינו בורח רק מרגשות לא נעימים. הוא בורח ממפגש עם כאב קדום הטמון בלב זהותו.
מסיבה זו, כל מצב שמאיים על הדימוי העצמי עלול להפעיל תגובה עוצמתית במיוחד. ביקורת קטנה, דחייה רומנטית, כישלון מקצועי או אפילו אי־הסכמה פשוטה יכולים לעורר סערה פנימית שאינה קשורה רק להווה. מבחינת המערכת הנפשית, מדובר באיום על כל מנגנון ההישרדות שנבנה במשך עשרות שנים.
מאסטרסון תיאר כיצד אנשים רבים חיים את חייהם בניסיון בלתי פוסק להימנע ממפגש עם דיכאון הנטישה. יש שיעשו זאת באמצעות גרנדיוזיות והאדרה עצמית. אחרים יעשו זאת באמצעות הישגיות אובססיבית. חלקם יחפשו הערצה בלתי פוסקת. אחרים יתמכרו למערכות יחסים, לכוח, לכסף או למעמד. המשותף לכל ההגנות הללו הוא שהן מספקות תחושת יציבות זמנית.
אלא שתחושת היציבות הזו לעולם אינה מחזיקה לאורך זמן.
כאשר הערצה חיצונית הופכת למקור המרכזי של ערך עצמי, האדם נידון לרעב רגשי תמידי. שום מחמאה אינה מספיקה. שום הישג אינו מספיק. שום אהבה אינה מספיקה. בכל פעם שהמילוי החיצוני נחלש, הריקנות הישנה מתחילה לעלות שוב.
מנקודת מבט זו, הנרקיסיזם אינו ביטוי של עודף אהבה עצמית אלא של מחסור עמוק בחוויה יציבה של עצמי.
זו גם הסיבה שמאסטרסון לא ראה את ההחלמה כתהליך של שינוי התנהגות בלבד. מבחינתו, המטרה אינה ללמד אדם להיות צנוע יותר, מנומס יותר או אמפתי יותר. אלו עשויים להיות תוצרים של התהליך, אך הם אינם לב העניין.
המשימה האמיתית היא הרבה יותר עמוקה.
האדם צריך לפתח בהדרגה יכולת לפגוש את אותם רגשות שנדחו בילדות מבלי לברוח מהם.
עליו ללמוד להרגיש עצב מבלי להתפרק. להרגיש בושה מבלי להסתתר מאחורי עליונות. להרגיש פחד מבלי לבנות חומות. להרגיש תלות מבלי לחוות אותה כהשפלה.
זהו תהליך איטי ולעיתים מכאיב, משום שבמובנים רבים הוא מחייב את האדם לחזור אל אותם מקומות שבהם נאלץ לנטוש את עצמו כדי לשמור על הקשר.
כאן נמצא גם החיבור המעניין בין עבודתו של מאסטרסון לבין הידע המודרני על מערכת העצבים.
כאשר אנו מתבוננים בתיאוריה שלו דרך עדשת מדעי המוח, ניתן לראות את הנרקיסיזם כניסיון כרוני של מערכת העצבים להימנע מהפעלה של מצבי איום קדומים. מתחת לגרנדיוזיות עשויה להסתתר מערכת רגשית רגישה במיוחד לדחייה. מתחת לביטחון המופרז עשויה להסתתר דריכות תמידית. מתחת לעצמאות הקיצונית עשוי להסתתר פחד עמוק מתלות.
במובן זה, הנרקיסיזם איננו רק תופעה פסיכולוגית. הוא גם אסטרטגיית ויסות.
מערכת שלמה שנבנתה לאורך החיים כדי למנוע מן האדם להרגיש את הכאב שמאיים להציף אותו.
אולי זהו אחד המסרים החשובים ביותר שמאסטרסון הותיר אחריו. כאשר אנו מפסיקים לראות את הנרקיסיסט כ"אדם שחושב שהוא מיוחד", ומתחילים לראות אותו כאדם שנאבק במשך שנים להגן על עצמו מפני קריסה פנימית, התמונה כולה משתנה.
אין בכך כדי לבטל את הנזק שנרקיסיזם עלול לגרום לאחרים. אין בכך כדי להצדיק פגיעה או ניצול. אך יש בכך כדי לאפשר הבנה עמוקה יותר של התופעה.
מאחורי המראה הגדולה מסתתר לעיתים קרובות ילד קטן שלמד, בשלב מוקדם מאוד בחייו, שמסוכן מדי להיות הוא עצמו.
וההחלמה מתחילה ברגע שבו אותו אדם מגלה לראשונה שאולי, אחרי כל השנים הללו, כבר אין צורך להמשיך להסתתר.
*********
אם אתם מזדהים עם הכתוב, ואתם מעוניינים לקבל ליווי בתהליך ההחלמה מנרקיסיזם, או החלמה מפגיעה בתוך מערכת יחסים נרקיסיסטית – אשמח לעזור. צרו איתי קשר >