כשאי אפשר לדבר, כותבים
ישנם רגשות שלא ניתנים לביטוי בשיחה יומיומית.
הם עמוקים מדי, לא מנוסחים, מבולבלים, אולי אפילו מבהילים.
במיוחד עבור מי שגדלו בבית לא בטוח מבחינה רגשית, כמו למשל עם אם פצועת אגו – מקום שבו לא הייתה לגיטימציה רגשית מלאה, בו היה צריך "לשמור על השקט", לא להכביד, לא להכאיב.
יומן הכנות הגולמית הוא כלי עוצמתי של ריפוי.
הוא מאפשר לא רק לפרוק רגשות – אלא לבנות קשר חדש עם העצמי הפנימי, כזה שלא תלוי בשיפוט, תפקוד או דימוי. המילים אינן חייבות להיות יפות, רק כנות. וכשאנחנו כנים באמת – הנפש מתחילה לנשום.
מדוע היומן הוא כלי ריפוי עמוק?
כתיבה חופשית מאפשרת לנו לעקוף את "המבוגר המתפקד" ולהתחבר לרבדים עמוקים יותר:
הילד/ה הפנימי/ת שטרם קיבל/ה לגיטימציה להרגיש
הקול שנאלם כדי לרצות
האני האותנטי, המסתתר מתחת לדימוי שגיבשנו כדי לשרוד
היומן הוא המקום שבו לא צריך לרצות אף אחד.
גם לא את עצמנו.
יתרונות רגשיים:
חיזוק הקשר עם העצמי הלא-מותנה
ניקוי רגשי מהצפה, בלבול, כעס, או עצב
עיבוד חוויות שעדיין לא קיבלו מילים
גיבוש תחושת זהות – דרך הקשבה עצמית יומיומית
יתרונות גופניים:
הפחתת סטרס, שיפור נשימה, ירידת מתח כללי
הרפיית מערכת העצבים (משחרור הדחקת רגשות)
הגברת תחושת רגיעה לפני שינה
ההבדל בין כתיבה "רגילה" ליומן כנות גולמית
רבים מכירים את היומן הקלאסי – שבו אנחנו משתפים מה עבר עלינו היום.
ביומן כנות גולמית אין תיאור יבש של אירועים, אלא פגישה חיה עם הרגש הגולמי – בלי צנזורה, בלי נימוס, בלי סינון.
למשל:
במקום:
"היום הייתה לי שיחה עם הבוס, הוא העיר לי משהו, זה היה לא נעים."
נכתוב משהו כנה יותר:
"אני רותחת. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שצועקים עליה. רציתי לבכות. רציתי לקלל אותו. ואז מיד עלתה בי אשמה. למה תמיד אני מתנצלת על מה שאני מרגישה?"
היומן אינו תיעוד. הוא מרחב רגשי חי ונושם.
איך מתחילים בפועל?
שלב ראשון: יצירת מרחב כתיבה בטוח
מחברת (עדיף פיזית) שאינה יפה מדי – כדי שלא תעצרי את עצמך (אפקט פסיכולוגי מוכר).
עט אהוב, פינה שקטה, זמן קבוע ביום (רצוי בבוקר או לפני השינה).
הבנה: אף אחד לעולם לא יקרא את זה. היומן הוא רק שלכם. הרגישו חופשי לשתף בסודות הכמוסים ביותר שלכם. "לצעוק לתוך האדמה".
שלב שני: התחייבות לעצמי
אפילו 5 דקות ביום משנות את התודעה.
אם יש התנגדות – כתבו את ההתנגדות.
"לא בא לי. זה מרגיש מטומטם. מה אני אמור/ה לכתוב?…"
גם זה – אותנטי.
מה כותבים?
כל מה שעולה.
הנה כמה שערים שיכולים לעזור:
שאלות פתיחה:
מה אני מרגיש/ה עכשיו בגוף?
מה אני מפחד/ת להגיד בקול רם?
מה כואב לי שאני לא יודע/ת להסביר?
מה הייתי רוצה שאמא תגיד לי, אבל היא מעולם לא אמרה?
מה הילד/ה שהייתי צריך/ה באותו רגע?
על מה אני כועס/ת? גם אם אסור "לכעוס".
כתיבה עם טכניקה "לא עוצרת":
כתיבה רציפה בלי לחשוב על שגיאות, תחביר או סדר.
המטרה: לשחרר, לא לנסח.
כתיבה בדמויות:
כתיבה בקולו/ה של הילד/ה הפנימי/ת ("אני לא רוצה יותר לרצות. למה תמיד אני אשמה?")
כתיבה מהקול האימהי ("תפסיקי כבר לבלבל את המוח")
כתיבה מהקול המחלים, או בקולה של האם המיטיבה ("אני רואה אותך. אני איתך. אני לא עוזבת.")
כיצד היומן מתחיל לשנות אותנו
לאורך זמן, משהו עמוק מתרכך.
אנחנו מתחילים לראות תבניות, לזהות קול פנימי מול קול חומל.
לכבד את הסיפור שלנו – גם אם הוא מבולגן, רגשני, מבויש או זועם.
יומן כנות גולמית מאפשר לנו להחזיר את הבעלות על הסיפור שלנו, לעצמנו. להכיר את עצמנו באופן שאינו תלוי בעיני אחרים ולגלות – שיש בנו עולם שלם שלא חיכה אלא שנפנה אליו מבט.
סגירת מעגל: המילים מחליפות את השתיקה
עבור רבים, היומן הופך למקום היחיד שבו מותר להיות אמיתיים לגמרי.
והאמת הזו, הגולמית, הבלתי מעובדת, היא חומר הגלם ממנו צומח ריפוי אמיתי.
כל משפט ביומן הוא סדק בחומה.
כל דף הוא עוד אבן שמוסרת, בדרך חזרה לעצמי.
אם אתם מזדהים עם הכתוב ומרגישים שתשמחו לליווי בתהליך החזרה שלכם לעצמכם, אשמח לעזור לכם. צרו איתי קשר >