"הבעיה המרכזית של אנשים שחוו טראומה, היא שהם כבר לא מרגישים בעלות על עצמם. כל רעש חזק, כל מי שפוגע בהם, משפיל אותם, אומר דברים רעים – כל אלה יכולים 'לחטוף' אותם מעצמם. ומה שלמדנו הוא שהדרך "לחסן" עצמנו מפני טראומה היא לקחת בעלות מלאה על עצמך."
~ ד"ר בֵּסֶל ואן דר קוֹלְק
ד"ר בֶּסֶל ואן דר קוֹלְק, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום הטראומה, תופש את מהות הפגיעה העמוקה שהטראומה יוצרת: ניתוק מהעצמי. מהי בעלות עצמית? כיצד אדם יכול לשוב ולחוש שהוא שייך לעצמו – לאחר שחלקים ממנו "נגנבו", נותקו או ננטשו באירועים כואבים בעבר?
טראומה היא שוד של העצמי
טראומה אינה רק כאב רגשי. היא אירוע, או שרשרת של חוויות, שגורמות לנו להרגיש חסרי אונים, לא מוגנים, שבורים.
אך הפגיעה אינה נעצרת בזמן האירוע. היא מתיישבת בגוף, משבשת את מערכת העצבים, ומשפיעה על התודעה, הזהות והקשר עם עצמנו. ברגעים של חוויה טראומטית, האדם "נשאב" החוצה מתוך עצמו. כדי לשרוד, הנפש לעיתים מתנתקת: יש דיסוציאציה, קהות רגשית, או תגובות חירום כמו תקיפה, בריחה או קיפאון. עם הזמן, תגובות אלה מתקבעות והופכות לדפוסים. כל קול, תנועה, סיטואציה או רגש עלולים להפעיל את אותו מנגנון הישרדותי – גם כשהאיום כבר איננו ממשי.
כיצד אובדן בעלות עצמית נראה במהלך היומיום שלנו?
תגובה רגשית לא פרופורציונלית: פתיל קצר, בכי בלתי נשלט, או שיתוק רגשי מול סיטואציות מינוריות
אחת מהתופעות הבולטות של אובדן בעלות עצמית היא רגישות-יתר למצבים שנראים כלפי חוץ כ"קטנים", אך בפנים מעוררים סערה עזה.
תגובות כמו התפרצות כעס על אמירה אגבית, בכי חריף ממבט מאוכזב, או קיפאון רגשי מוחלט מול סיטואציה לא נעימה – כולן מעידות על כך שהמערכת הרגשית מופעלת מתוך כאב ישן ולא מהכאן והעכשיו. האדם מרגיש כאילו אין לו אפשרות לעצור את הסחף, כאילו הכפתור הופעל, והוא רק צופה בעצמו מגיב בעוצמה שהוא לא תכנן ולא רצה. התחושה היא שהרגש שולט באדם, ולא להפך.
חרדה חברתית או רגישות יתר לביקורת: כל מילה שלילית נחווית כפגיעה בזהות
כאשר אדם אינו מחובר לעצמו באופן יציב, כל משוב שלילי – גם אם הוא מינורי, נאמר בעדינות או מגיע מכוונה טובה – עלול להתפרש כאיום קיומי.
המילה "טעית" יכולה להישמע כמו "את לא ראויה", והערה קטנה יכולה לעורר חרדה עצומה. התחושה היא שהאדם תלוי באישור חיצוני כדי לחוש שהוא בסדר, ולכן כל סדק קטן בערך העצמי גורם לקריסה פנימית. התודעה מפרשת ביקורת כהתקפה ישירה על ה"ליבה", והתגובה יכולה להיות נסיגה, התגוננות, או חרדה משתקת שמובילה להימנעות מהאינטראקציה הבאה.
תחושת זרות כלפי עצמך: תחושת "שחקן בתפקיד", ניתוק מהחיבור ללב
במקרים רבים, אובדן בעלות עצמית מוביל גם לאובדן תחושת הזהות.
האדם מרגיש כאילו הוא חי על אוטומט, ממלא תפקידים, אומר את מה שמצופה ממנו, מחייך כשצריך – אך בפנים אין תחושת חיבור. הוא עלול לשאול את עצמו שאלות כמו: “מי אני באמת?”, “מה אני רוצה?”, “למה אני לא מרגיש?”. זוהי תחושת זרות עמוקה, כאילו האדם מתבונן בחייו מבחוץ, מנותק מעצמו, מהרגשות שלו, מהתשוקות ומהאותנטיות.
זהו מעין קיום שטוח, שבו הנפש עוטה מסכות כדי לשרוד, אך הלב אינו משתתף במשחק.
צורך תמידי לרצות, להישמע, להתאים את עצמך לאחרים – אחרת תינטש או תיענש
דפוס ריצוי עמוק מתפתח לעיתים מתוך טראומה מוקדמת שבה אהבה ותשומת לב היו מותנות בהתנהגות מסוימת.
אדם שחווה אובדן בעלות על עצמו ינסה להבטיח את מקומו בעולם דרך התאמה מתמדת לאחרים. הוא יזהה במהירות מה מצופה ממנו, וימלא את הציפיות גם על חשבון האמת הפנימית שלו. הוא יגיד “כן” כשכולו צועק “לא”, יתנצל בלי שעשה דבר, ילבש מסכה של נעימות, מתוך פחד עמוק שאם יראה את עצמו האמיתי, הוא יודר, יינטש או ייענש.
זו אינה בחירה חופשית – אלא הישרדות.
חוסר תחושת שליטה בגוף או בפעולות – כאילו “משהו בתוכי פועל על אוטומט”
לא פעם, אדם שחווה טראומה מרגיש כאילו גופו אינו שלו – התגובות הפיזיות קורות “מעצמן”: קצב לב מואץ, רעד, קיפאון, צעקות, דמעות – בלי שליטה מודעת.
זה עשוי להיראות לסביבה כתיאטרליות או דרמטיות, אך עבור האדם עצמו זו תחושת אובדן שליטה מלאה. הוא יודע שהוא מופעל, הוא רואה את עצמו מגיב, אך אינו מצליח לעצור את הסחף. תחושת ה"אוטומט" הזו היא סימן מובהק לכך שהמערכת העצבים שלו פועלת מתוך זיכרון טראומטי, ולא מתוך נוכחות בכאן ועכשיו.
הגוף מגיב כאילו הסכנה מהעבר חיה עכשיו – גם אם הראש יודע אחרת.
החוויה המרכזית – האדם לא מרגיש שהוא בוחר את התגובות שלו, את החיים שלו – אלא שהן נכפות עליו
בסופו של דבר, הקו המחבר בין כל הדפוסים הללו הוא תחושת חוסר הבחירה.
האדם חש שהוא כמו בובה על חוטים. כי התגובות שלו, הבחירות שלו, היחסים שלו, הם כולם נגזרים מתסריט ישן שאינו בשליטתו. הוא עלול לומר לעצמו “אני לא מבין למה אני ממשיך לפעול ככה", או "זה חזק ממני". אין תחושת חירות אמיתית, אלא תחושה של כלא פנימי שמנהיגיו הם כאב, פחד, אשמה או בושה. זהו המקום שבו הבעלות העצמית אבדה – אך גם המקום שבו אפשר להתחיל לחפש את הדרך חזרה.
מהי בעלות עצמית עמוקה
בעלות עצמית היא תחושת ריבונות פנימית. היא התחושה שיש בתוכי מרכז יציב שאף אחד לא יכול להזיז בלי רשותי. זהו מקום שממנו אני פועל, מגיב, מרגיש, בוחר.
כשאני בבעלות מלאה על עצמי:
אני יכול להרגיש כל רגש – בלי להיבלע בו.
אני מזהה את הצרכים שלי ולא מתבייש בהם.
אני שם גבולות מתוך אהבה עצמית.
אני מזהה מתי אני מופעל – ומצליח לבחור אחרת.
אני מרגיש “בבית” בתוך הגוף, בתוך העור שלי.
הדרך חזרה לבעלות עצמית – מסע ריפוי הדרגתי
שיבה לגוף
הגוף הוא המקום הראשון שהטראומה חוטפת. חזרה לגוף – דרך נשימה, תנועה, מגע בטוח – היא תחילת הריפוי. הגוף צריך ללמוד מחדש שהוא מקום בטוח, שהוא שייך לי.
שיקום תחושת הבחירה
גם אם בחוץ אין לי שליטה, בפנים יש לי בחירה. הבחירה להפסיק לרצות, להישאר נוכח/ת, לומר "לא". בכל פעם שאני בוחר/ת במודע משהו שמרגיש נכון לי, אני משיב/ה לעצמי ריבונות.
הכרה בפצעים ללא הזדהות מוחלטת
הפצע הוא חלק ממני, אבל הוא לא אני. הוא לא חלק הארי, הוא לא משתלט עליי. אני רואה את הילדה הפגועה שבי, את החייל שבי שנלחם על הישרדות – ומתחיל/ה לנהל איתם דיאלוג במקום לתת להם לנהל אותי.
עיבוד חוויות רגשיות מהעבר
דרך טיפול רגשי, כתיבה, יומן, או שיח תומך אנו לומדים לחבר חוויות לא מעובדות אל הנרטיב הפנימי. במקום תוהו ובוהו אנו יוצרים המשכיות, הבנה ומשמעות.
יצירת קהילה בטוחה
הבעלות העצמית מתעצבת גם דרך קשרים חברתיים. כשהסביבה שלנו מכירה אותנו באמת, רואה אותנו, לא שופטת, אנו לומדים מחדש שאנחנו ראויים, אהובים ובטוחים.
החיים תחת בעלות עצמית
ככל שהאדם משיב לעצמו את השליטה הפנימית, תודעתו פחות "נחטפת" על ידי הטריגרים. לפתע הוא לא מתרסק מכל מבט שהוא מפרש כשיפוטי. הוא לא מוותר על עצמו בשביל שקט מדומה. הוא מגלה מחדש את חירות הבחירה, את עוצמתו השקטה, את יכולתו לאהוב ולהיות נאהב, מבלי לאבד את עצמו בדרך.
האדם חוזר להיות שייך לעצמו.
עברו לתרגיל קוגניטיבי-התנהגותי לחיזוק תחושת הבעלות העצמית >