תגובת "הילחם", או בשמה המוכר באנגלית – Fight, היא אחת מתגובות ההישרדות הקדומות של מערכת העצבים האוטונומית. היא מתעוררת כאשר המערכת מזהה איום, אך לא כזה שמחייב קיפאון או בריחה, אלא איום שנראה כי יש סיכוי להתמודד מולו ואף לגבור עליו.
זוהי התגייסות אגרסיבית של משאבים פנימיים – פיזיים ונפשיים – במטרה להדוף סכנה, להחזיר שליטה או להציב גבול.
קראו על תגובות ההישרדות של מערכת העצבים – Fight, Flight, Freeze & Fawn >
כאשר תגובת Fight מופעלת, הגוף נכנס מיידית למצב של כוננות גבוהה. הלב פועם מהר יותר, לחץ הדם מזנק, הנשימה מתקצרת ונעשית שטחית, השרירים – במיוחד בלסתות, בכתפיים ובזרועות – מתכווצים ומתכוננים לפעולה. מערכת העצבים הסימפתטית משתלטת על כל מערכות הגוף, משחררת הורמוני סטרס כמו אדרנלין ונוראדרנלין, והאדם כולו נמצא במצב של גיוס.
זוהי אינה התנהגות מתוכננת, אלא תגובה הישרדותית קדומה שמטרתה להגן – לא רק על הגוף, אלא גם על הזהות, הכבוד והגבולות האישיים.
אולם לצד ההפעלה הפיזיולוגית, מתעוררת גם תגובה רגשית ומנטלית.
לעיתים מדובר בכעס פתאומי שצף במהירות, ולעיתים ברגזנות קבועה, צורך בלתי פוסק בשליטה, חשדנות כלפי כוונות של אחרים, או תחושת מאבק תמידי עם הסביבה.
אנשים הפועלים מתוך תגובת Fight עשויים להגיב בעוצמה מופרזת למצבים קטנים יחסית, לדרוש מרחב, לשלוט בפרטים, ולנסות "לנצח" בכל מצב – לא מתוך גאווה, אלא מתוך פחד עמוק להיפגע שוב.
התגובה הזו הופכת משמעותית עוד יותר כשמביטים בה מבעד לעדשה של טראומה.
עבור ילדים שחוו חוסר אונים מתמשך – אם בתוך בית לא בטוח, מול דמויות סמכות מאיימות או בסביבה חסרת יציבות – תגובת Fight עשויה להפוך לכלי הישרדותי קבוע.
במצבים כאלה, הכעס מחליף את הפחד, השליטה מחליפה את התלות, והמאבק מחליף את הבקשה לקירבה. הילד הפנימי, שלמד שאין מי שיגן עליו, מאמץ את התוקפנות כאמצעי לגיטימי ואף הכרחי לשמירה על עצמו.
בתוך מערכות יחסים, דפוס כזה עלול להיראות כמו התקפיות, שתלטנות, חוסר רגישות או צורך תמידי להיות צודק. אך מתחת למעטה הזה שוכן פצע פתוח – כזה שמעולם לא זכה למענה, ושחושש להתגלות מחדש. לא מדובר באדם רע או תוקפן מטבעו, אלא באדם שגופו ונפשו למדו שהתקפה היא הדרך הבטוחה ביותר לשרוד. זוהי תחושת "אם לא אשלוט – אפגע", שמפעילה את כל מערכת ההגנה בטרם יש סיכוי לחוות רוך או קבלה.
מה שמאתגר במיוחד בתגובה הזו הוא שהיא משכנעת מאוד.
היא יוצרת בנו תחושת כוח רגעית, שליטה ועוצמה. אך הכוח הזה לעיתים קרובות מדומה – שכן הוא מסתיר מתחתיו תשישות, בדידות, פחד, ולעיתים גם אשמה. רבים מהאנשים הפועלים מתוך Fight מרגישים שהעולם כולו נגדם. הם מגיבים במהירות, מגנים על עצמם גם כשאין איום ממשי, ומתקשים לשחרר. ברגעים שקטים הם עשויים לחוש עייפות קיומית, צורך במנוחה שלא באה ורצון עמוק שיניחו להם – אפילו הם עצמם.
הריפוי מתגובת Fight האוטומטית מתבצע באמצעות תהליך עדין של למידה מחדש.
ההבנה הראשונית היא שהתוקפנות הזו בנו נולדה מתוך הגוף, ולא מהאופי שלנו. מדובר בתגובה עצבית אוטומטית, ולא בבחירה מודעת.
קל יותר לשחרר את רגשות האשמה כאשר אנו מזכירים זאת לעצמנו.
"הילחם" הוא מנגנון הגנה. הוא איפשר לנו לשרוד תקופות מאתגרות במהלך חיינו. יש לו מסר עבורנו. הוא מבקש להצביע על מקום בו דרושה תשומת לבנו. מקום שמבקש החלמה וריפוי, באמצעות עלייה אל המודעות.
באמצעות תרגול של נשימה עמוקה, חיבור מחודש לגוף, תנועה איטית, מגע נעים, וטיפולים שמאפשרים חוויה של ביטחון בקשר – ניתן לאט לאט להפעיל מחדש את הענף הווגאלי הוונטרלי, אותו חלק במערכת העצבים שמאותת לגוף:
עכשיו אני בטוח/ה. עכשיו אפשר להירגע. עכשיו מותר לחיות בשלווה, אין צורך להילחם. אין נמר בסביבה.
וכך, עם הזמן, מתפנה מקום לאנרגיה חדשה. כזו שאינה מגויסת תמידית למלחמה אלא פנויה גם ליצירה, לחיבור, לאינטימיות ולרוך.