![]()
ישנם אנשים שמגיעים לבגרות כשהם נושאים בתוכם תחושה מוזרה שקשה להסביר במילים. מבחוץ חייהם עשויים להיראות תקינים לחלוטין: הם למדו, עבדו, הקימו משפחה, בנו קריירה, רכשו חברים, ולעיתים אפילו נחשבים בעיני סביבתם לאנשים רגישים במיוחד, אכפתיים במיוחד ומצליחים במיוחד. ובכל זאת, עמוק בפנים, מתקיימת תחושה עמומה שהם אינם באמת מכירים את עצמם. הם יודעים היטב מה אחרים צריכים מהם, הם יודעים כיצד להתאים את עצמם כמעט לכל סביבה, הם יודעים לזהות את מצב רוחו של האדם שמולם מתוך תנועה קלה של הגבה או מתוך שינוי עדין בטון הדיבור, אך כאשר הם נשאלים שאלה פשוטה לכאורה – מה אתה רוצה, מה אתה מרגיש, מה חשוב לך באמת? משהו בתוכם נעצר. משום שהדרך אל התשובה אבדה מזמן.
זוהי התופעה שעמדה במרכז עבודתם של סטפני דונלדסון פרסמן ורוברט פרסמן. ככל שפגשו יותר ויותר אנשים שנאבקו בתחושות של ריקנות, בלבול זהות, קושי בקבלת החלטות, קושי ביצירת גבולות וקושי להרגיש חיים באמת בתוך חייהם שלהם, כך החלה להתבהר בפניהם תבנית שחזרה על עצמה שוב ושוב.
רבים מן האנשים הללו לא גדלו בבתים אלימים.
הם לא תמיד חוו הזנחה בוטה. לעיתים קרובות הם אפילו תיארו ילדות שנראתה מבחוץ טובה למדי. היו חגים, היו ארוחות משפחתיות, היו הישגים, היו מסגרות, ולעיתים הייתה אפילו אהבה. ובכל זאת, משהו מהותי בתהליך ההתפתחות הפנימי שלהם השתבש. לא משום שלא אהבו אותם,
אלא משום שבתוך האהבה הזו לא תמיד היה מקום לביטוי העצמי האותנטי שלהם.
אחד הרעיונות העמוקים ביותר בספר הוא שהפגיעה המרכזית במשפחה נרקיסיסטית אינה בהכרח פגיעה ישירה בילד. פעמים רבות היא מתרחשת בדרך עקיפה הרבה יותר. היא מתרחשת כאשר המשפחה, מבלי להתכוון לכך בהכרח, מתחילה להתייחס לילד לא כאל אדם שמתפתח מתוך עצמו, אלא כאל מרכיב בתוך מערכת שצריכה להמשיך לתפקד. במילים אחרות, במקום שהמשפחה תשמש קרקע לצמיחתו של הילד, הילד מתחיל לשמש חומר גלם ליציבותה של המשפחה.
זהו שינוי עדין כל כך, שלעיתים קשה מאוד לזהות אותו בזמן אמת. הוא אינו מופיע כהכרזה, איש לא ניגש לילד ואומר לו: "מהיום והלאה הצרכים שלך חשובים פחות מצרכי המערכת." המסר מועבר בדרכים אחרות: הוא מועבר כאשר הילד מגלה שאמא נעשית עצובה כאשר הוא כועס עליה. הוא מועבר כאשר הוא לומד שאבא נסגר רגשית כאשר הוא מביע חולשה. הוא מועבר כאשר הוא מגלה שיש רגשות שמייצרים קירבה ויש רגשות שמייצרים ריחוק. הוא מועבר כאשר הוא מבין באופן לא מודע שהרמוניה משפחתית חשובה יותר מן האמת הפנימית שלו.
ילדים הם יצורים מבריקים מבחינה הסתגלותית. הם לומדים במהירות את כללי המשחק של הסביבה שבה הם חיים.
כאשר ילד מגלה שהבעת כעס מסכנת את הקשר, הוא לא מפסיק להזדקק לכעס, הוא פשוט לומד להסתיר אותו.
כאשר הוא מגלה שפחד מעורר זלזול, הוא לא מפסיק לפחד. הוא פשוט לומד להסתיר את הפחד. כאשר הוא מגלה שהעצמאות שלו פוגעת באחד ההורים, הוא לא מפסיק לרצות להיות עצמאי. הוא פשוט מתחיל להרגיש אשמה סביב הרצון הזה. ככל שהתהליך הזה נמשך, כך הוא נעשה מתוחכם יותר. בהתחלה הילד מסתיר רגשות מסוימים. אחר כך הוא מסתיר צרכים מסוימים.
ובהמשך הוא מתחיל להסתיר חלקים שלמים מעצמו.
וכאן מתחיל להיווצר אחד הפרדוקסים הכואבים ביותר של ההתפתחות האנושית:
הילד עושה את כל זה כדי לשמור על הקשר עם ההורה
הוא מוותר על עצמו כדי לא לאבד את האנשים שהוא אוהב. הוא לומד לקרוא את החדר, לחוש את מצב הרוח של האחרים, להתאים את עצמו, להחליק קונפליקטים, לזהות מתחים עוד לפני שהתפרצו. כל הכישורים הללו הופכים אותו לעיתים לאדם רגיש במיוחד, אמפתי במיוחד ומכוונן במיוחד לסביבתו. אך המחיר הסמוי של הכישורים הללו הוא שככל שהוא נעשה קשוב יותר לעולמם של אחרים, כך הוא מתרחק מעולמו שלו.
זהו אולי הרעיון החשוב ביותר בספר כולו, כי המשפחה הנרקיסיסטית אינה מגדלת בהכרח ילדים אנוכיים. פעמים רבות היא מגדלת ילדים שמאבדים את היכולת לדעת מי הם.
במקום לבנות קשר פנימי עם רגשותיהם, הם בונים קשר פנימי עם ציפיותיהם של אחרים. במקום לשאול את עצמם מה הם רוצים, הם שואלים את עצמם מה יגרום לאחרים להיות מרוצים. במקום לחפש את קולם הפנימי, הם מחפשים את הכללים הסמויים של הסביבה. לאורך השנים התהליך הזה הופך כמעט לטבע שני. האדם כבר אינו מרגיש שהוא מוותר על עצמו, הוא פשוט חי כך.
וככל שהשנים חולפות, המחיר של אובדן העצמי מתחיל להתגלות בדרכים שונות.
לפעמים הוא מופיע במערכות יחסים שבהן האדם מתקשה לזהות מתי נחצה גבול. לפעמים הוא מופיע בתחושת אשמה בכל פעם שהוא מבקש משהו לעצמו. לפעמים הוא מופיע בחרדה בלתי מוסברת כאשר מישהו אינו מרוצה ממנו. לפעמים הוא מופיע בתחושת ריקנות שמלווה דווקא תקופות של הצלחה. משום שכאשר אדם בילה שנים רבות בהתאמה לציפיות חיצוניות, הוא עשוי להגיע כמעט לכל יעד שיציב לעצמו, ובכל זאת להרגיש כאילו הוא חי את חייו של מישהו אחר.
אחת התרומות החשובות ביותר של הספר היא ההבנה שהבעיה אינה נעוצה רק במה שהילד חווה, אלא גם במה שמעולם לא חווה.
אנשים נוטים לחשוב על פצעים נפשיים במונחים של אירועים שליליים – ביקורת, דחייה, השפלה או פגיעה. אך לעיתים הפצע העמוק ביותר נוצר דווקא מתוך היעדר. מתוך העובדה שאיש לא שאל באמת מה עובר על הילד. מתוך העובדה שאיש לא עזר לו לפתח שפה לעולמו הפנימי. מתוך העובדה שלא היה מי שישקף לו באופן עקבי שרגשותיו אמיתיים, שצרכיו לגיטימיים ושהחוויה הפנימית שלו ראויה למקום בפני עצמה.
כאשר הדבר אינו מתרחש, הילד גדל ללא מצפן פנימי יציב.
במקום לפתח אמון בתחושותיו, הוא מפתח אמון בתגובותיהם של אחרים. במקום ללמוד להקשיב לעצמו, הוא לומד להקשיב לסביבה. ובמקום לשאול "מה אני מרגיש?", הוא לומד לשאול "מה נכון להרגיש כאן?"
ההבדל בין שתי השאלות הללו עשוי להיראות קטן, אך למעשה הוא ההבדל שבין חיים מבפנים החוצה לבין חיים מבחוץ פנימה.
ככל שמעמיקים בעבודתם של פרסמן ודונלדסון פרסמן, מתחילים להבין שהריפוי שהם מציעים אינו מהפכה דרמטית אלא תהליך איטי של חזרה הביתה. לא הבית הפיזי שבו גדלנו, אלא הבית הפנימי שמעולם לא הספיק להיבנות. תהליך שבו האדם מתחיל ללמוד מחדש את שפת עולמו הפנימי. הוא מתחיל לזהות את רגשותיו לפני שהוא מזהה את רגשותיהם של אחרים. הוא מתחיל לשים לב מתי הוא עייף, מתי הוא פגוע, מתי הוא כועס, מתי הוא זקוק למרחב ומתי הוא זקוק לקרבה. הוא מתחיל להקשיב לאותם חלקים בתוכו שבמשך שנים רבות נדחקו הצידה לטובת צורכי המערכת.
זוהי אינה משימה פשוטה.
עבור אנשים רבים שגדלו במשפחה נרקיסיסטית, עצם השאלה "מה אני רוצה?" עלולה לעורר בלבול. לעיתים היא אפילו מעוררת חרדה.
משום שבמשך שנים רבות הרצון האישי היה כרוך בסיכון מסוים. הרצון איים על ההרמוניה. הצורך איים על הקשר. הגבול איים על השייכות. וכעת, בבגרות, האדם נדרש לעשות את מה שמעולם לא למד לעשות בילדותו: להישאר נאמן לעצמו מבלי לחוות זאת כבגידה באחרים.
זהו אולי לבו של המסע שעליו כותב הספר. לא מסע של מאבק במשפחה, לא מסע של האשמה ולא מסע של ניתוק, אלא מסע של גילוי עצמי. מסע שבו האדם לומד בהדרגה שהמציאות הפנימית שלו אינה איום על אהבה. שהרגשות שלו אינם מכשול לקשר. שהצרכים שלו אינם עדות לאנוכיות. ושהוא אינו חייב להיעלם כדי להשתייך.
מפני שבסופו של דבר, הפצע העמוק ביותר של המשפחה הנרקיסיסטית אינו שהילד לא היה אהוב. פעמים רבות הוא היה אהוב בדרכים רבות. הפצע העמוק הוא שבדרך אל האהבה הוא למד לעזוב את עצמו. והריפוי מתחיל ברגע שבו, לאחר שנים של התאמה, ריצוי, דריכות והקשבה בלתי פוסקת לאחרים, הוא עוצר לרגע, מפנה את מבטו פנימה ושואל את השאלה שמעולם לא קיבלה מספיק מקום:
מי אני, כאשר אינני עסוק בלהיות מה שכולם צריכים שאהיה?
*********
אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לליווי רגשי בתקופה זו, אשמח לעזור. צרו איתי קשר באמצעות הטופס, או שלחו לי הודעה ואחזור אליכם בהקדם: 052-5763555