כאשר אנו מפרשים את המציאות סביבנו כלא נעימה, אנחנו מרגישים בגופנו תחושת התכווצות. אנחנו רוצים לברוח. המקום המיידי והקל ביותר שאליו אנחנו בורחים, הוא אנחנו עצמנו – בתוך נפשנו שלנו.
אנחנו יוצרים סביבנו שדה רגשי, כמו בועה מזכוכית, מתקפלים לתוך עצמנו ומסתגרים.
בועה מזכוכית מסננת לי את העולם
מתוך הבועה שיצרנו אנחנו עדיין רואים ושומעים הכל. אבל כל המידע עובר דרך ‘מסננת הבועה’. וכדרכו של מידע, כאשר הוא עובר דרך ‘מסננות בועה’, הוא משתנה:
אומרים לנו משהו אחד ואנחנו מבינים משהו אחר; אנחנו אומרים משהו אחד ומבינים אותנו כמשהו אחר.
חוסר הבנה שולט בתקשורת הבין אישית שלנו עם האחרים, וחוסר הבנה אף שולט בתקשורת הפרטית שאנו מבצעים עם עצמנו בתוך ראשנו.
הבועה מסננת את העולם החיצון
‘הבועה’ היא רגשות מכונסים ומחשבות מסוגרות. ואלו, בבסיסם, כמו כל דבר אחר, הם מידע המאוחסן על גבי תדרים. על מנת שנוכל לשנות את מחשבותינו, רגשותינו והתנהגותנו, עלינו לשנות את המידע.
אנחנו שדות אנרגטיים מופשטים
התדרים שלנו, אשר מכילים מידע על עצמנו, הם חלק משדה אלקטרומגנטי אשר מקיף את גופנו בכל רגע מחיינו. דמיינו הילה בהירה של אנרגיה סביב הגוף – זהו השדה. ישנו שדה לכל חומר, זעיר ככל שיהיה, הנמצא בגופנו וכן ביקום כולו. וכל השדות הזעירים מרכיבים שדה אחד גדול ומאוחד – השדה הקוסמי.
החומר בעולמנו “יודע איך להתנהג” כיוון שהוא ‘מוריד’ מידע, מעין ‘הוראות הפעלה’ או ‘תכנית פעולה’, מה’ענן’ שלו – מהשדה.
השדה מייצר את החומר על פי ההנחיות השמורות לו במרחב השדה.
המופשט מתגשם לכדי המוחשי.
את ההנחיות הללו השמורות בשדה אנחנו, וכל היצורים החיים, מקבלים בתורשה גנטית, כאשר המידע משתנה באופן תדיר בהתאם לאופן פרשנותנו את הסביבה. אופן הפרשנות שלנו את המציאות שאנחנו חווים, היא שקובעת אילו מחשבות תעלנה בראשנו ואילו רגשות נחווה. גם ההתנהגות שלנו משתנה בהתאם לפרשנותנו את עצמנו ואת העולם.
איך יוצאים מהבועה המסוגרת?
יש באפשרותנו לשנות את המידע הגנטי השמור בשדה של גופנו וכל אשר בו, באמצעות פיתוח מודעות עצמית וסביבתית.
ככל שהמודעות שלנו גבוהה יותר, כך אנו מקבלים יותר שליטה על רגע ההווה. וכאשר יש לנו שליטה על רגע ההווה, אנחנו עוצרים את ‘האוטומט’ שלנו, משנים את התנהגותנו, ולבסוף משנים גם את המידע השמור לנו בשדה.
כאשר יש לי שליטה ברגע ההווה, אני מודעת למהירות הדיבור שלי ולמהירות תנועתי במרחב.
ולכן אנוע במרחב באופן מודע לכל צעד, לכל תנועת יד ולכל מילה. התנועה שלי תהיה איטית, ולא אוטומטית ומהירה. המחשבות שלי יעסקו בתנועה שלי וברגע ההווה, ולא יתרוצצו אנה ואנה בראשי במעין סחרחרת חושים חרדה וחסרת ריכוז. אני לא אהיה ‘על אוטומט’ מודאג, חרדתי או דיכאוני. אהיה מודעת – להתנהגותי, למחשבותיי, ולמחשבותיי על מחשבותיי.
אהיה במצב של מטא-קוגניציה >