נרקיסיזם – אסטרטגיית הישרדות רגשית המחופשת לאישיות

נרקיסיזם הוא אחד המושגים השגויים והפוגעניים ביותר בשיח הפסיכולוגי הציבורי.

הוא הפך לכינוי גנאי, לתווית מוסרית, ולעיתים אף לנשק רגשי. אך מאחורי המילה הזו מסתתר מנגנון אנושי עמוק, כאוב, ובעיקר מובן הרבה פחות מכפי שנהוג לחשוב.

נרקיסיזם אינו זהות והוא אינו בחירה. והוא כמעט אף פעם לא מתחיל מעודף אהבה עצמית.

נרקיסיזם הוא אסטרטגיית הישרדות רגשית-עצבית, שמתפתחת כאשר העצמי נאלץ להחזיק את עצמו – כיוון שאין קשר מחזיק מהדמות המטפלת.

העצמי האנושי נולד בתוך קשר

בשנות החיים הראשונות, המוח האנושי עדיין אינו מוח עצמאי. התינוק לא יודע מי הוא, מה הוא מרגיש, ומה המשמעות של החוויה שעוברת עליו. ולכן העצמי נבנה דרך האחר.

העצמי נבנה דרך מבט שמזהה: אני רואה אותך. דרך קול שמגיב: מה שאתה מרגיש הוא הגיוני. דרך גוף שמווסת: אתה לא לבד עם זה, אני כאן איתך. אנחנו כאן יחד. כך נוצרת חוויה פנימית של קיום רציף ובטוח. וכך מתפתחת היכולת לאהוב, להרגיש אמפתיה, להכיל מורכבות, ולשאת תסכול.

מה קורה כשהקשר לא מחזיק?

כאשר הדמות המטפלת לא זמינה רגשית – לעיתים קרובות בגלל פצעיה שלה – הילד לא חווה רק "חוסר אהבה", אלא איום ממשי על עצם קיומו.

זה יכול להתרחש כאשר ההורה עסוק בעצמו רגשית, מתפקד אך מנותק, נוכח פיזית אך לא רגשית, יש תנודתיות בין חום לקור, הילד נדרש להיות "חזק", "מבין". יש כאן יצירה של התבגרות מוקדמת מדי. ומערכת העצבים של הילד מסיקה מסקנה:

אין מי שיחזיק אותי מבפנים.

זהו רגע קריטי מאוד בהתפתחותו הרגשית של הילד.

מערכת העצבים בוחרת בהישרדות

כאשר אין החזקה חיצונית מצד הדמות המטפלת, מערכת העצבים נאלצת לייצר החזקה פנימית חלופית. וכאן בדיוק נולד המבנה הנרקיסיסטי.

לא כבחירה מודעת אלא כהתארגנות עצבית. במקום להישען, הילד נאלץ "להתנפח" לממדים גרנדיוזיים כדי להחזיק את עצמו. במקום להרגיש קטנות, הילד בונה גדלות. במקום להזדקק, כי זה לא אפשרי – הילד פשוט מוותר על תלות. במקום שיקוף, הילד מייצר ערך עצמי פנימי קשיח.

העצמי הגרנדיוזי הוא לא ביטוי של עוצמה, אלא דווקא פיצוי על ריק עמוק.

נרקיסיזם הוא לא עודף אגו, אלא חוסר ויסות

אחד המיתוסים הגדולים ביותר הוא שנרקיסיזם נובע מאגו מופרז. אך בפועל, מדובר בעצמי שביר מאוד שלא חווה ביטחון מתמשך.

מתחת למעטפת של הביטחון המוצהר, העליונות, השליטה ודחיית התלות קיים עצמי פגיע, שמערכת העצבים שלו לא יכולה לשאת חוויה של חוסר נראות או של דחייה.

ומה לגבי אמפתיה?

הטענה השכיחה ביותר היא: "לנרקיסיסטים אין אמפתיה". אך זו אמירה שגויה מבחינה נוירולוגית.

כיוון שאמפתיה אינה תכונת אופי, היא פונקציה עצבית. כדי שאדם יוכל לחוש אמפתיה, עליו להיות במצב של ויסות עצבי. האמפתיה נשענת על פעילות תקינה של אזורים מוחיים כמו: הקורטקס הפרה-פרונטלי, האינסולה, ה- (ACC) Anterior Cingulate Cortex. וכאשר מערכת העצבים נמצאת במצב הישרדות (fight / flight / freeze / fawn), אזורי האמפתיה מצטמצמים בפעילותם, הקשב מופנה פנימה והגוף עסוק בהגנה ולא ביצירת חיבור או קשר.

כלומר:
זה לא שאין אמפתיה – יש חוסר נגישות לאמפתיה.

המערכת לא יכולה לראות את האחר, כי היא עסוקה בלשרוד.

למה זה מופיע כבר בילדות?

מאפיינים נרקיסיסטיים הם לא תופעה של בגרות בלבד. הם יכולים להופיע כבר בילדות, כאשר הילד נדרש להחזיק את עצמו רגשית.

אצל ילדים זה עשוי להיראות כצורך קיצוני בתשומת לב; קושי לשאת תסכול, הפסד או גבול; רגישות עמוקה לביקורת; תנודות בין "אני הכי טוב" ל"אני כלום"; קושי באמפתיה כלפי אחרים והתנהגויות של שליטה או התרברבות. אלו לא סימנים לאופי בעייתי, אלא סימני מצוקה עצבית.

והשיח השגוי מחמיר את הבעיה ומעמיק את הפצע

כאשר נרקיסיזם נתפס כבעיה מוסרית אז מגיבים אליו בעימות, דורשים אמפתיה ממערכת לא מווסתת, מנסים "לשבור את האגו" ויוצרים עוד נתק. מה שקורה כתוצאה מכך, זה שההגנה מתקשחת, העצמי נסגר עוד יותר והפצע מעמיק.

אז מה כן מרפא נרקיסיזם?

ריפוי נרקיסיזם לא מתרחש דרך האשמה או פירוק. הוא מתרחש דרך קשר שמווסת את מערכת העצבים. קשר שמציע נראות עקבית, גבולות יציבים ולא פוגעניים, חוויה של מישהו שנשאר ושיקוף רגשי שאינו מותנה.

כאשר מערכת העצבים יוצאת ממצב של הישרדות אז האמפתיה חוזרת, הצורך בגדלות מתרכך, היכולת לראות את האחר מתרחבת והקשר כבר אינו מאיים.

מדוע נרקיסיסטים לא פנוים לטיפול?

אחת השאלות החוזרות בתחום היא, מדוע כל כך מעט אנשים עם מאפיינים נרקיסיסטיים פונים לטיפול? כדי להבין זאת, חשוב להבין שנרקיסיזם אינו קטגוריה בינארית, אלא עקומה רציפה.

נרקיסיזם כעקומה

נרקיסיזם נע על ספקטרום רחב:

• בקצה אחד – מאפיינים נרקיסיסטיים קלים

• במרכז – מבנים נרקיסיסטיים חלקיים

• בקצה העליון – מבנה נרקיסיסטי נוקשה ועמוק

ההבדל בין הקצוות הוא לא רק בעוצמת ההתנהגות, אלא בעיקר במידת המודעות העצמית וביכולת של מערכת העצבים לשאת מבט פנימי.

הקצה העליון של העקומה: היעדר מודעות עצמית

אנשים הנמצאים בקצה העליון של העקומה הנרקיסיסטית לרוב אינם פונים לטיפול כלל. לא משום שהם "לא צריכים", אלא משום שהמבנה הנפשי שלהם לא מאפשר חוויה של בעיה פנימית.

במבנים אישיותיים אלו אין חוויה של "אני פגוע", אין חוויה של קונפליקט פנימי, אין חיבור לכאב ככאב ואין שאלה עצמית אמיתית. המערכת הנפשית והעצבית מאורגנת סביב הגנה מלאה:

האחר הוא הבעיה
הסביבה טועה
ואני בסדר בדיוק כפי שאני.

זהו מנגנון הישרדותי עמוק, שבו מודעות עצמית נחווית כאיום.

למה אין מודעות?

מודעות עצמית דורשת ויסות עצבי, חיבור לאזורים פרה-פרונטליים, יכולת לשאת פגיעות ובושה ותחושת "יש מי שיחזיק אותי גם אם אראה את האמת". במבנה נרקיסיסטי קיצוני, מערכת העצבים תקועה בהגנה, ולכן פתיחה פנימית תיתפס כסכנה קיומית.

לכן: אין אשמה, אין חרטה עמוקה, אין רצון להבין את החלק שלי ואין פנייה לטיפול.

מי כן פונה לטיפול?

דווקא אלו שנמצאים קרוב יותר למרכז העקומה – אנשים עם מאפיינים נרקיסיסטיים, אך לא מבנה נוקשה.

במבנים אלו קיימים סדקים בהגנה ורגעים של כאב אמיתי. ישנה חוויה של בדידות, שאלות פנימיות. לעיתים דיכאון, חרדה או קריסה זוגית. אלו הרגעים שבהם העצמי כבר לא מצליח להחזיק לבד, ושם מתחילה פנייה לטיפול.

זה לא "רצון להשתנות" – זה חלון עצבי

אנשים עם נרקיסיזם מתון לא פונים לטיפול כי הם "טובים יותר", אלא משום שמערכת העצבים שלהם מסוגלת לפגוש כאב מבלי להתפרק. הם חווים:

משהו בי לא עובד
משהו חוזר שוב ושוב
משהו כואב לי.

הם חווים מודעות עצמית.

המשמעות הטיפולית הקריטית

ההבנה הזו משנה לחלוטין את הגישה. טיפול אפשרי רק במקום שבו יש חריץ בקיר ההגנה. אין טעם לשכנע נרקיסיסט קיצוני לפנות לטיפול. אין טעם לצפות למודעות במקום שאין יכולת עצבית לכך, ואין טעם לפרש כהיעדר מוסר מה שהוא היעדר ויסות.

לא כל נרקיסיזם ניתן לטיפול, ולא כל נרקיסיזם מודע לעצמו. רק אלו שנמצאים במרכז העקומה, בין הגנה לקריסה, רק שם נפתח חלון שבו קשר, טיפול וריפוי יכולים להתחיל. נרקיסיזם הוא לא תכונת אופי כתוצאה מאהבה עצמית מופרזת. הוא לא רוע והוא לא חוסר מוסר. נרקיסיזם הוא זיכרון עצבי של עצמי שלא הוחזק. וכאשר נוצר סוף סוף מרחב שמחזיק, אז האסטרטגיה כבר לא נחוצה.

אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לליווי במסע הרגשי שלכם, אשמח לעזור. פנו אליי >