האבסורד של הטראומה – והחירות שנולדת מתוכו
אלבר קאמי טען כי החיים הם אבסורדיים משום שאנו משתוקקים למצוא בהם סדר, היגיון ומשמעות, אך הם עצמם אינם מובנים מאליהם ואינם מחויבים לספק לנו תשובות. אנחנו חיים בתחושת ביטחון מדומה, מתוך אמונה סמויה שיש סדר בעולם – שאם נפעל נכון, נהיה מוגנים, שאם נהיה טובים, יקרה לנו טוב, ושאם נשתדל מספיק, נוכל לשלוט בגורלנו. אך הטראומה שוברת את האשליה הזו.
כאשר אדם חווה טראומה, הוא ניצב מול חוסר ההיגיון הקיומי בצורה הברורה ביותר. אירוע קשה ובלתי צפוי מערער את תפישתו לגבי העולם ומטיל ספק עמוק באמיתות הבסיסיות שעליהן ביסס את חייו. החוקים שעליהם נשען – רעיונות של צדק, סיבה ותוצאה, ושליטה על העתיד – מתמוטטים בבת אחת. הוא עשוי למצוא את עצמו שואל: מדוע זה קרה לי? האם עשיתי משהו שהביא לכך? האם היה עליי לחזות זאת מראש? אך שאלות אלו אינן מובילות לתשובות מספקות, משום שאין חוק אוניברסלי שמחייב שהחיים יתנהלו לפי היגיון ברור או צדק מוחלט.
האבסורד, כפי שקאמי הגדיר אותו, אינו רק ידיעה אינטלקטואלית שהחיים אינם צודקים – אלא חוויה רגשית עמוקה של קריסת הוודאות. טראומה היא ההתגלמות הקיצונית ביותר של האבסורד הזה. היא מכריחה אותנו להכיר בכך שסבל עשוי להופיע ללא התראה, שלעיתים אין הסבר מתקבל על הדעת, ושאין כוח חיצוני שיבטיח לנו שהדברים יסתדרו כפי שהיינו רוצים.
השלב הקשה: אובדן האשליה ומשבר המשמעות
בשלב הראשון, ההכרה באבסורד גורמת לעיתים למשבר עמוק. כאשר אדם מגלה שהעולם אינו פועל לפי הכללים שחשב, הוא עלול לשקוע בתחושת חוסר תכלית, ניהיליזם וייאוש. אם אין היגיון, אם אין צדק, אם אין סיבה לסבל – מדוע להמשיך להיאבק? מדוע להמשיך לחפש משמעות, אם היא ממילא אינה קיימת במציאות באופן אובייקטיבי?
אך כאן טמון המפתח לפתרון.
המרד של קאמי
קאמי, אף שהכיר בכך שהחיים הם חסרי פשר מובנה, לא קרא לייאוש. להפך – הוא הציע גישה חתרנית ואופטימית: אם היקום אינו מחויב לספק לנו משמעות, הרי שאין שום דבר המונע מאיתנו ליצור אותה בעצמנו. ברגע שהאדם מפסיק לדרוש מהעולם סדר שאינו קיים, הוא מתחיל לראות את חירותו באור חדש.
במקום לשאול: מדוע זה קרה לי? האדם יכול לשאול: כיצד אני רוצה לחיות עכשיו, משוחרר מהציפייה שהעולם יתנהל לפי חוקי הצדק שאני מייחל להם?
זהו רגע של שחרור. ברגע שהאדם מפסיק להיאחז באשליית השליטה המוחלטת, הוא יכול להתחיל לבחור את חייו באופן אותנטי יותר.
אין עוד "חוקים" שמכתיבים כיצד עליו להתנהג, ואין משמעות אחת ויחידה שהוא מוכרח למצוא – במקום זאת, הוא מוזמן ליצור משמעות אישית מתוך עצמו.
3 עקרונות להתמודדות עם טראומה בהשראת קאמי
קבלת האבסורד במקום מאבק נגדו
הטעות הנפוצה ביותר לאחר טראומה היא ניסיון להיאחז בשאלות "מה אם" ו"איך זה היה יכול להיות אחרת". אנו מחפשים היגיון במה שקרה, מתוך תקווה למצוא נחמה כלשהי בידיעה שאולי היה משהו שיכולנו לעשות אחרת. אך ברוב המקרים, חיפוש זה מוביל למבוי סתום ולתחושת אשמה בלתי פתירה. במקום להיאבק במציאות ולנסות למצוא בה סדר שאינו קיים, ניתן פשוט להכיר בה כפי שהיא: בלתי צפויה, כאוטית, לעיתים בלתי הוגנת – אך גם פתוחה לכל אפשרות. זהו רגע שבו האדם יכול לומר לעצמו:
העולם אינו צודק או הגיוני, ואני מקבל זאת. כעת, במקום לבזבז את כוחותיי בניסיון לשנות את מה שכבר קרה, אני משקיע אותם בשאלה כיצד אני רוצה לחיות את המשך חיי.
לקיחת אחריות על המשמעות האישית
כאשר אנו מפסיקים לצפות שהחיים יספקו לנו משמעות מוכנה מראש, אנו מגלים שהכוח ליצור משמעות נמצא בידינו. הטראומה אינה מוכתבת מראש כ"קללה" או "משא כבד" – האדם יכול לבחור כיצד לפרש אותה. המשמעות שאדם ייתן לטראומה שלו יכולה להפוך למקור צמיחה: הוא יכול להחליט לראות בה שיעור, תזכורת לחיים אותנטיים יותר, או אפילו כוח שדוחף אותו ליצור טוב בעולם. אין זה אומר שהתהליך קל או מהיר, אך זו הבחירה שנותרת תמיד בידינו:
כיצד אני רוצה להתייחס למה שקרה לי? מה אני רוצה ללמוד מזה? האם אני נותן לטראומה להגדיר אותי, או שאני מגדיר מחדש את חיי למרות הטראומה?
המרד כדרך חיים – לחיות באופן מלא למרות הכאב
קאמי דיבר על "המרד" כדרך להתמודדות עם האבסורד. במקום להיכנע לניהיליזם או לחוסר משמעות, האדם יכול לבחור לחיות למרות האבסורד – לא כי הוא מאמין שלחיים יש תשובה מוכנה, אלא משום שהוא עצמו מחליט ליצור משמעות אישית וייחודית.
המרד הקיומי הזה אינו התנגדות אקטיבית לעולם, אלא התנגדות פנימית לכניעה לחוסר התקווה. זהו כוח שמניע את האדם להמשיך קדימה, לחפש שמחה למרות הקשיים, לא להיכנע למחשבות של חוסר טעם.
המשמעות של המרד אינה סתם הישרדות – אלא חיים מלאים. כאשר אדם בוחר לחיות את חייו כאקט של יצירה, הוא אינו רק מגיב למה שקרה לו, אלא יוצר משהו חדש מתוך עצמו.
החירות שנולדת מתוך הכרה באבסורד
טראומה חושפת אמת כואבת: העולם אינו מתנהל על פי הציפיות שלנו. אך במקום לראות בכך טרגדיה בלבד, ניתן לראות זאת גם כרגע של חירות.
אם אין סדר אובייקטיבי, הרי שאין גם מגבלות אובייקטיביות על המשמעות שאנו יכולים ליצור. אם העולם אינו מבטיח לנו יציבות או צדק, הרי שגם אין לנו מה להפסיד – אנחנו יכולים לבחור כיצד למלא את חיינו בתוכן, בצורה שאינה תלויה בחוקים חיצוניים או בניסיון להתאים לתבניות שהיו לנו בעבר.
מנקודת מבט זו, טראומה אינה רק קריסה – היא גם רגע של לידה מחדש. היא מכריחה אותנו להפסיק להיאחז בתפישות קודמות ולהתחיל ליצור את עצמנו מחדש. זהו תהליך לא פשוט, אך הוא טומן בחובו אפשרות לחיים עשירים יותר, אותנטיים יותר, ובסופו של דבר – מלאי משמעות, גם אם זו משמעות שאנו יוצרים מתוך עצמנו.