היקשרות חרדה היא אחד הדפוסים המרכזיים של היקשרות לא בטוחה, ומתאפיינת בפחד עמוק מדחייה או נטישה מצד הדמות המטפלת או בן הזוג. הדפוס הזה נוצר לרוב בילדות כתוצאה מהיענות לא עקבית לצרכיו הרגשיים של הילד: ההורה לעיתים מגיב ברגישות ותשומת לב, ולעיתים אחרות מתעלם או אינו זמין רגשית. החוויה הלא יציבה הזו יוצרת אצל הילד תחושה תמידית של חוסר ביטחון וחשש מאובדן הקשר.
היקשרות: הצורך בביטחון מול החשש מדחייה
על פי תיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי ומרי אינסוורת', התינוק זקוק לדמות מטפלת שתשמש עוגן רגשי אליו יוכל לפנות בעת מצוקה. בהיקשרות חרדה, הילד חווה את הדמות המטפלת כלא צפויה: לפעמים היא מעניקה אהבה ותשומת לב, אך פעמים אחרות אינה מגיבה לצרכיו. כתוצאה מכך, הילד מפתח חרדה מתמדת שמא הקשר יתנתק, ומגביר את ניסיונותיו לשמר את הקירבה, לעיתים תוך הפעלת התנהגויות תלותיות, היצמדות יתר, או דרישות מתמשכות לאישור ואהבה.
הילד לומד מהתנהגות הדמות המטפלת: "אם לא אהיה מספיק קרוב או מספיק טוב – ינטשו אותי."
היווצרותה של היקשרות חרדה – איך זה מתחיל?
תגובת הורה לא עקבית
הגורם המרכזי להיווצרות היקשרות חרדה הוא הורה שהזמינות הרגשית שלו אינה עקבית ואינה צפויה.
מדובר בהורים שלעיתים מגיבים ברגישות ובאהבה – מחבקים, מרגיעים, מביעים תמיכה – אך לעיתים אחרות נראים מרוחקים, חסרי סבלנות או שקועים בעצמם. עבור הילד, אין דרך לדעת מתי יקבל מענה לצרכיו הרגשיים ומתי ייתקל באדישות או התעלמות. חוסר הוודאות הזה מחלחַל אט-אט לתוך עולמו הפנימי, ויוצר קרקע פורייה לחרדה מתמשכת סביב הקשר.
הילד, שמרגיש כי האהבה אינה מובטחת, מפתח תחושה כי עליו להתאמץ כדי לשמר את הקשר ולזכות בתשומת הלב ההורית. הוא לומד להפוך לרגיש מאוד לשינויים במצב הרוח או בהתנהגות ההורה – בוחן כל הבעה, כל תגובה, כל גוון בקול – מתוך צורך מתמיד לוודא שלא יאבד את הקשר. לעיתים, הוא ינקוט בהתנהגויות שמטרתן לקבל אישור ואהבה: בכי עז, הצמדות פיזית, דרישות בלתי פוסקות להרגעה, ולעיתים אף ויתור על צרכיו או רגשותיו כדי להתאים את עצמו למה שנראה שיבטיח לו קרבה.
מצב זה יוצר דינמיקה רגשית מתוחה: מצד אחד, ההורה הוא מקור הביטחון היחיד בעולם – ולכן הילד דבק בו בעקשנות. מצד שני, עצם הקרבה מעוררת חרדה, שכן היא אינה מלווה בתחושת יציבות או אמון. כך נוצר מעגל מתמשך של כמיהה עזה לקשר, המלווה בפחד עמוק מפני אובדנו.
חוויית חוסר הוודאות הזו נמשכת לעיתים שנים, מעצבת את תפיסת העצמי של הילד, וגורמת לו להאמין שעליו לזכות באהבה דרך מאמץ מתמיד, ריצוי או ויתור עצמי. תחושות אלו מלוות אותו גם בבגרות: כל שינוי קל בהתנהגות של בן/בת הזוג עלול להפעיל את אותו מנגנון ילדי – חרדה עזה, צורך בהוכחות מתמידות לאהבה, ותחושת ערך עצמי שתלויה לחלוטין באחר.
הזנחה רגשית חלקית
אף על פי שההורה נוכח פיזית ואינו מתעלם לחלוטין, ההתייחסות לצרכים הרגשיים היא סלקטיבית.
הזנחה רגשית חלקית היא מצב עדין ומתעתע, שבו ההורה אמנם נוכח פיזית בחיי הילד, ואינו מתעלם לחלוטין מצרכיו, אך תגובותיו הרגשיות משתנות ואינן עקביות. כאמור לעיתים, כשהילד בוכה, מביע שמחה או מצוקה, ההורה יגיב בחיבוק, מילה טובה או תשומת לב. אולם בפעמים אחרות – אולי כשההורה עייף, טרוד, חרד או מרוחק רגשית – אותן פניות ייתקלו באדישות, דחייה או אף חוסר סבלנות.
עבור הילד, המצב יוצר בלבול עמוק: הוא אינו יודע למה לצפות. רגשותיו אינם מקבלים מענה עקבי, ולעיתים הם נדחים או מבוטלים ("אין לך סיבה לבכות", "אל תהיה דרמטי"). הילד מתחיל להרגיש כי הרגשות שלו אינם לגיטימיים או אינם ראויים להתייחסות, ונוצר אצלו מסר פנימי כפול – מצד אחד, לפעמים רגשותיו זוכים למענה; מצד שני, לא תמיד, ולא ברור מתי כן ומתי לא.
תחושת חוסר הוודאות הזו מחלחלת לתחושת הערך העצמי והביטחון הרגשי שלו. הוא עשוי לפתח מנגנוני הגנה של ריצוי יתר, התאמה מתמדת לציפיות הסביבה, או דיכוי רגשותיו כדי לא "להכביד".
הילד לומד שעליו לצמצם את עצמו, לוותר על חלקים מהחוויה הרגשית הפנימית שלו, כדי להבטיח שההורה לא יתרחק או יכעס.
לאורך זמן, ההשפעה אינה רק בהקשר לקשר עם ההורה, אלא הופכת לתבנית שמלווה את הילד גם בבגרות. הוא עלול להתקשות לזהות את צרכיו ורגשותיו האותנטיים, לפחד להביע רגשות עזים מחשש להידחות, ולחוות תחושת ערך עצמי המותנית באישור חיצוני. מערכות יחסים עתידיות עלולות להרגיש לא בטוחות – שכן הוא למד, כבר בגיל צעיר, שאין ערובה לכך שמי שאוהב אותו יהיה שם גם כשהוא במצוקה או זקוק לחום רגשי.
הזנחה רגשית חלקית היא, אם כן, שקטה אך הרסנית: אין בה אלימות גלויה או דחייה בוטה, אך דווקא חוסר העקביות וחוסר הנראות הרגשית יוצרים חוויית ילדות של תלות מלווה בחרדה. הילד, שמרגיש שעליו "לנחש" כיצד להתנהג כדי לזכות באהבה, גדל עם תחושת בדידות פנימית – כאילו רגשותיו אינם מספיקים בפני עצמם כדי להבטיח קרבה וביטחון.
הורה חרדתי או דואג יתר על המידה
אחד הגורמים המשמעותיים להיווצרות דפוס היקשרות חרדה טמון במצבים שבהם ההורה עצמו מתמודד עם חרדה גבוהה, חוסר ביטחון רגשי או תלותיות כלפי הילד.
לעיתים ההורה מוצף בדאגות קיומיות, חשש עמוק מהפרידה מהילד, או צורך בלתי מסופק להרגיש נאהב, ולעיתים מדובר בהורה שחווה בעצמו בילדותו הורות לא יציבה, ומבלי משים משליך על ילדו את חרדותיו וצרכיו הבלתי מסופקים.
במצב כזה, נוצר קשר סימביוטי: ההורה תלוי בילד מבחינה רגשית ולעיתים אף מחפש בו מקור להרגעה או לביטחון. ההורה עלול להפוך את הילד למוקד עולמו, לצמצם את גבולותיו הרגשיים, ולהעביר לו – במודע או שלא במודע – את המסר שהילד אחראי לאיזון הרגשי שלו. הילד גדל בתחושה כי תפקידו הוא למלא את החסכים של ההורה, להרגיע אותו, להימנע מלהכעיס או להטריד אותו, ולהיות "הילד הטוב" שמספק להורה תחושת שליטה או רגיעה.
תחושת האחריות המוגזמת הזו מחלחלת עמוק לתוך עולמו הפנימי של הילד. הוא לומד שתפקודו הרגשי לא עומד בפני עצמו, אלא תלוי בתגובות ובמצבי הרוח של ההורה. כל שינוי קל במצב הרוח של ההורה – מבט מודאג, שתיקה פתאומית או דאגנות יתר – נקלט מיד אצל הילד כסימן לכך שהוא צריך "לעשות משהו" כדי להשיב את הסדר על כנו. הילד מפתח רגישות גבוהה לסביבה, ובפרט לרגשות אחרים, תוך דיכוי רגשותיו שלו.
בהמשך, דפוס זה מעמיק את התחושה כי אהבה אינה דבר יציב או מובן מאליו, אלא משהו שיש "לזכות בו" דרך התאמה מתמדת לצרכים של האחר. הילד עלול להפנים את התפישה כי עליו לוותר על עצמו – על רגשותיו, רצונותיו או גבולותיו – על מנת לשמר את הקשר.
בבגרות, התוצאה עשויה להתבטא בקשרים שבהם האדם מתקשה להבחין בין רגשותיו לרגשות האחר, נוטה לקחת על עצמו אחריות רגשית מוגזמת כלפי בני זוג או חברים, ולעיתים מפתח דפוס של "מטפל נצחי" – כזה שתמיד נמצא שם עבור האחר, גם במחיר הזנחת עצמו. בנוסף, תחושת ערך עצמי מותנית במידת שביעות הרצון של האחר ממנו, מה שמוביל לרגישות גבוהה לביקורת, צורך מתמיד להרגיע ולפייס את הסביבה, ופחד עמוק להינטש אם לא יענה לציפיות.
בסופו של דבר, הילד שלמד שתפקידו הוא לשאת את חרדות ההורה – ממשיך לשאת את העולם הרגשי של אחרים גם כשהוא עצמו כבר מבוגר, לעיתים עד כדי מחיקה עצמית.
היקשרות חרדה בניסוי "המצב הזר" של אינסוורת'
בניסוי "המצב הזר" שניהלה מרי אינסוור'ת, ילדים בעלי היקשרות חרדה הפגינו תגובה ייחודית:
בעת עזיבת האם, הילד נכנס למצוקה עזה, בוכה ומפגין חרדה גבוהה.
עם חזרת האם, הילד אינו נרגע בקלות: הוא עשוי לחפש קירבה אך להראות גם כעס או התנגדות.
התנהגותו מאופיינת בצורך עז בקשר וביטחון, אך תחושת הביטחון אינה מושגת גם כשההורה חוזר.
ההשלכות ארוכות הטווח של היקשרות חרדה
תלות רגשית וחרדת נטישה
מבוגרים עם דפוס היקשרות חרד נוטים לפתח תלות רגשית גבוהה בבן/בת הזוג או בחברים.
כל שינוי קטן בהתנהגות הצד השני – שיחה שלא נענתה, שפת גוף אדישה – עלול לעורר אצלם חרדה עזה שמא הם עומדים להינטש. הם עשויים להפוך לדורשים, לחפש הרגעה מתמדת, לבדוק שוב ושוב את גבולות הקשר ולעיתים אף לוותר על רצונותיהם מחשש לאבד את אהבת האחר.
דפוסי חשיבה שליליים והערכה עצמית נמוכה
אדם עם היקשרות חרדה נוטה להפנים אמונות שליליות על עצמו: "אני לא מספיק טוב", "אם לא אהיה מושלם – לא יאהבו אותי".
דפוסים אלו נובעים מהילדות, שבה היה צורך מתמיד לרצות ולהבטיח שהקשר יישאר. הערך העצמי נשען על פידבק חיצוני, ולכן כל ביקורת נתפסת כאיום ישיר על תחושת השייכות.
מערכות יחסים סוערות
קשרים זוגיים אצל אנשים עם היקשרות חרדה עלולים להיות אינטנסיביים, מלאי עליות וירידות.
מצד אחד – יש צורך עמוק בקרבה, אהבה וביטחון. מצד שני – כל סימן של ריחוק או אי זמינות רגשית עשוי להוביל לחרדה קיצונית, קנאה, ניסיון מוגזם להשיג שליטה בקשר, ולעיתים גם תגובות רגשיות עזות כמו התקפי בכי, כעס או התפרצויות.
שחיקה נפשית ופגיעות לחרדות ודיכאון
המאבק המתמיד לשמור על הקרבה והחשש המתמשך מדחייה גובים מחיר נפשי כבד.
מחקרים מצביעים על נטייה גבוהה יותר לחרדה כללית, דיכאון, ואפילו תחושת ריקנות אצל בעלי דפוס היקשרות חרדה. הקושי לווסת רגשות וההישענות המוגזמת על גורמים חיצוניים לשם השגת ביטחון עצמי מעמיקים את תחושת השחיקה והמתח הפנימי.
כיצד ניתן לשנות היקשרות חרדה ולפתח היקשרות בטוחה יותר?
יצירת חוויות תיקון במערכות יחסים
מערכות יחסים שבהן הצד השני יציב, עקבי, ומעניק אהבה ללא תנאי – הן קרקע פוריה לשינוי דפוס היקשרות חרדה.
כאשר האדם חווה קשר שבו אהבתו אינה תלויה בהישגים, תפקוד או "התנהגות מושלמת", הוא מתחיל להפנים בהדרגה תחושת ביטחון פנימית. מערכות יחסים כאלו יכולות להיות זוגיות, חברויות עמוקות או מערכת יחסים עם מטפל/ת בתהליך טיפולי.
תהליך טיפולי לשיפור וויסות רגשי והערכה עצמית
תהליך טיפול רגשי מסייע בהעלאת המודעות לדפוסים האוטומטיים של חרדה, בהבנת המקור שלהם, ובפיתוח כלים מעשיים לניהול מצבי חרדה מבלי להיכנס לספירלה של תגובות קיצוניות. תרגילי מודעות, טכניקות נשימה ושיח פנימי חיובי תוך התמקדות בפתרון חוויות הילדות עוזרים לפתח ביטחון עצמי שאינו תלוי באחרים. התהליך הטיפולי עשוי לסייע בעיבוד זיכרונות מהילדות שבהם נחוותה דחייה או חוסר עקביות מצד ההורה. עיבוד החוויות מאפשר להפחית את עוצמת החרדה ולבנות בסיס רגשי יציב יותר.
היקשרות חרדה אינה "תכונה קבועה", אלא דפוס שנרכש בתגובה לסביבה רגשית בלתי יציבה בילדות. עם מודעות, טיפול ותמיכה, ניתן לשנות את הדפוס, להרגיש ראויים לאהבה כפי שאנחנו, ולפתח קשרים בטוחים ובריאים יותר.
מסע הגילוי העצמי הוא מתנה גדולה המכווינה אותנו למסלול שמאפשר יצירת מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות. אם אתם חווים הזדהות עם חלק מהמאפיינים של דפוס ההיקשרות החרדה, אני יכולה לעזור לכם. אני כאן לכל שאלה >
איזה סגנון היקשרות יש לי?
קראו עוד על סוגי ההיקשרות, ובחנו – לדעתכם, איזה דפוס היקשרות יש לכם?