האדם משחזר את עולמו באמצעות האחרים
אנחנו מרחיקים אחרים מעל פנינו ודוחים אותם באופן מכוון, כדי לשחזר את הדחייה שאנו חשים בעצמנו בתוככי ליבנו.
בחלק מאתנו קיימת תחושה שאנו לא ראויים לאהבה. סביר שהתחושה הזו השתרשה בילדותנו, עקב נסיבות חיינו הפרטיות. יתכן וחווינו דחייה כלשהי מאחד ההורים או משניהם:
- אולי אחד ההורים היה קשוח אלינו מאוד (עקב נסיבות חייו הפרטיות) ולא ידע כיצד להביע אהבה כלפינו?
- אולי לא קיבלנו מספיק תשומת לב מאחד ההורים, ונדמה היה לנו שאין בו אהבה גדולה אלינו?
- אולי ההורים שלנו נפרדו בגיל צעיר והפרשנות הילדית שלנו הייתה "זה בגללי, אני לא רצוי/ה"?
- אולי אחד ההורים העביר עלינו ביקורת באופן תמידי, אשר ייצרה בנו תחושת מועקה ואמונה שאנחנו "לא בסדר", לא משנה מה נעשה?
- אולי כשאח שלנו נולד הרגשנו שההורים מעניקים יותר אהבה לאח שלנו ופחות לנו?
תהיה הסיבה אשר תהיה, יתכן ועקב התנהגותם של הורינו התפתחה בנו אמונה שאנחנו "לא מספיק" עבורם; שהם לא מקבלים אותנו כפי שאנחנו. ולכן אנו נחווה תחושה של דחייה. וזו תהיה האמונה הפנימית שלנו על עצמנו – שאנו ראויים לדחייה. המוח שלנו ייצר תבניות אמונה קוגניטיביות אשר מהוות וילון של ערפל שדרכו אנו נפרש כל סיטואציה שמתרחשת סביבנו.
טריגרים
הטריגר = "אני לא רוצה לבוא איתך"
בן הזוג שלי לא מעוניין ללכת איתי לים? על אף שהסיבה לכך היא כי יש לו כאב בטן, אנו עלולים לחוש דחייה כיוון שהתחושה הזו איננה לוגית; היא לא נובעת כתוצאה מחשיבה וניתוח של המצב, אלא כתוצאה מתבנית אוטומטית שהופעלה. אנו עלולים לחשוב שהוא "מספר לנו סיפורים", שכאב הבטן הוא תירוץ ושהוא רוצה להיות לבד, בלעדינו. זאת כיוון שהאמונה הפרטית שלנו על עצמנו היא שאנחנו לא רצויים.
הטריגר = "את לא מחליטה עליי"
הילד המתבגר שלי צועק עליי "את לא מחליטה עליי! אל תגידי לי מה לעשות! אני שונא אותך!" או דבר מה דומה? הוא מוציא עליי את התסכול שלו. הוא נמצא במצוקה רגשית. קרבתו הנפשית אליי מאפשרת לו לצעוק עליי את הדברים שהוא חש כלפי עצמו, כלפי העולם. מילותיו מלמדות כי הוא מרגיש שאין לו שליטה על עולמו, ויתכן כי הוא לא אוהב את עצמו במיוחד. יתכן ואירועים מסויימים מול חבריו התרחשו אשר גרמו לו לחשוב כך. יתכן וזו נקודת המוצא שלו כיוון שלמד זאת מאחד מהוריו (אם אחד ההורים מרגיש חוסר שליטה בעולמו שלו, או חוסר ראויות לאהבה). תחושת חוסר שליטה מעוררת חרדה גדולה. אדם שזועק את חרדתו זקוק לחמלה, לחיבוק, לעזרה. על אף זאת, כאשר אנו נמצאים במצב אוטומטי ולא מודע, וחוויית החיים שלנו היא "לא אוהבים אותי", אז הגוף יזעק לנו כתגובה לטריגר: "הילד שלי צועק עליי כך כי לא אוהב אותי". אנחנו נקבל את עמדתו של הילד עלינו כיוון שזו אמונתנו שלנו על עצמנו. במידה והאמונה הפנימית שלנו היא שאנחנו כן ראויים לאהבה, דבריו של הילד לא יזיזו אותנו ממקומנו היציב. אנו נבין כי הם לא מעידים עלינו דבר אלא עליו בלבד. לא נהיה ממוקדים במצוקתנו, אלא נצליח לראות את מצוקתו הרגשית.
חשוב לזכור בתהליך חקירה פנימי זה כי ההורים שלנו לימדו אותנו רק את מה שהם יודעים.
אדם לא יכול להעניק אהבה אם לא לימדו אותו כיצד להעניק אהבה. אם ההורה שלנו לא הצליח להעניק לנו אהבה עלינו לסלוח לו ולהבין כי כנראה שגם הוא לא חווה אהבה. הוא לא למד את היכולת הזו. יתכן כי הוא חווה אפילו פחות אהבה ממה שהוא מצליח להעניק. אנו צריכים להעריך את האדם על מאמציו, שכן סביר והוא עושה את המיטב שביכולתו (והמיטב שלנו משתנה מרגע לרגע). התהליך ההתפתחותי שלנו הוא בינינו לבין עצמנו. אל לנו להפנות אצבע מאשימה כלפי אדם אחר על חוסר יכולתו, כיוון שהוא לימד אותנו את כל אשר באפשרותו ללמד. למידת חמלה וסליחה מאפשרת את איחוי פצעי הילדות.
אם אני לא ראוי לאהבה, אני לא אוהב את עצמי
אדם אשר תת המודע שלו מחזיק באמונה כי הוא לא ראוי לאהבה אלא רק לדחייה, לא אוהב את עצמו. ולכן לא ינסה לקבל אהבה מאחרים – להפך.
אדם שחש שאינו ראוי לאהבה יבקש לקבל מהסביבה את אותן התחושות אשר הוא מרגיש כלפי עצמו, כראיה לאמונתו. כך הוא ישחזר שוב ושוב סיטואציות של דחייה, באופן מכוון, באמצעות התנהגות שמעוררת דחייה אצל האחרים.
כאשר האדם מתחיל בתהליך של התפתחות תודעתית והופך להיות מודע למעגל 'דחייה-שחזור', יש באפשרותו לעצור את התבנית האוטומטית הלא מודעת הזו. לאחר העצירה הוא יכול להרהר בדבר ולנסות להבין את מקורו. הוא יכול לנסות להבין את השיעור שעליו ללמוד כתוצאה מכך, ולצמוח אל עבר מצד תודעתי שיאפשר לו לפתח אהבה עצמית, קבלה עצמית, ערך עצמי גבוה יותר וביטחון.
בהקשר זה, קראו: כיצד אנו משחזרים רגשות, ומדוע רגשות הם תוכניות אוטומטיות שיש לנו עליהן מידה של שליטה >
השיעור הוא ההפך מהכוח ההרסני
אם מדובר במעגל ההרסני של דחייה, השיעור שעל האדם ללמוד הוא ההפך מדחייה: קבלה. את השיעור אנו לומדים תחילה בתוך עצמנו פנימה, ורק לאחר מכן יש בנו את המסוגלות להעביר את השיעור הלאה לאחרים. כלומר – אדם שלומד לקבל את עצמו ולסלוח לעצמו, יפתח לאחר מכן מסוגלות לקבל גם את האחרים ולסלוח גם להם.
בהצלחה והרבה בריאות,
מיכל
