הילד שמקשיב לרגשות של אחרים ושוכח את שלו

הכמיהה לרצות, הפחד להיעלם: דפוסי היקשרות וריצוי

על הרצון להיות אהוב והמחיר שהוא גובה.

כולנו רוצים להיות נאהבים, רצויים, מוערכים. זו שאיפה טבעית, אנושית. אך יש רגע שבו הרצון הבריא הזה הופך לצורך כפייתי – לדפוס שבו אנחנו מוכנים לוותר על עצמנו, רק כדי לא לאבד את אהבת האחר.

זהו דפוס הריצוי (People Pleasing), והוא שוכן מתחת לפני השטח של חיי היומיום: בוויתורים הקטנים, בקושי לומר "לא", בתחושת האשמה כשהצרכים האישיים שלנו מתנגשים עם רצונות אחרים.

מה מוביל אדם להעדיף את רצון האחר על פני רצונו שלו שוב ושוב, גם כשהדבר פוגע בו? כדי להבין את זה לעומק, עלינו להסתכל אחורה, אל הילדות המוקדמת – אל הדרך בה נוצר דפוס ההיקשרות שלנו.

דפוסי היקשרות: מפת הדרכים הרגשית של הילד

תיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי ומרי אינסוורת' טוענת כי האופן שבו הילד חווה את דמויות ההתקשרות המרכזיות בחייו – לרוב ההורים – מעצב את הדרך בה יראה קשרים בעתיד. ארבעת דפוסי ההיקשרות העיקריים הם: היקשרות בטוחה, היקשרות חרדה, היקשרות נמנעת והיקשרות לא מאורגנת. כל אחד מהם מטווה מסלול רגשי אחר. אך לא כולם מובילים להתפתחות דפוסי ריצוי.

היקשרות בטוחה – אדמה יציבה

הילד שזכה להורה עקבי, רגיש לצרכיו, שמגיב אליו באהבה ובאמפתיה, מפתח תחושת ביטחון פנימית.

הוא יודע שאהבה אינה מותנית – היא שם גם כשהוא שמח וגם כשהוא עצוב, גם כשהוא מתפקד וגם כשהוא לא. זהו הבסיס להיקשרות בטוחה, ולרוב הוא יוליד מבוגר שמרגיש ראוי לאהבה, ויודע לשים גבולות מבלי לחשוש שייאבד קשר יקר בשל כך. דפוס ריצוי לא נולד כאן, כי הילד לא למד שעליו לרצות כדי לשמור על אהבה.

היקשרות חרדה – קרקע פורייה לריצוי

הדפוס הברור ביותר שמוביל לריצוי בבגרות הוא היקשרות חרדה.

כאן הילד חווה הורות לא צפויה: לעיתים ההורה חם ואוהב, ולעיתים אדיש, טרוד או מרוחק רגשית. אין לדעת מתי אהבה תינתן ומתי תישלל. כתוצאה, הילד מפתח תלות רגשית עזה ומאמץ מנגנון הישרדותי פשוט אך עוצמתי: לרצות. הוא לומד שעליו לקרוא את ההורה כל הזמן – לבדוק אם הוא מרוצה, לא להכעיס, להרגיע, לספק.

הילד הופך למתווך רגשות. עולמו הפנימי מתמקד בריצוי הסביבה, כי זה מה שמבטיח לו קרבה. האוטומט הזה, שהחל כהתמודדות הישרדותית, ממשיך גם בבגרות. האדם הבוגר מוצא את עצמו מתקשה לומר "לא", רגיש יתר על המידה למצבי הרוח של אחרים, ונלחם כל הזמן להחזיק את הקשר, גם במחיר דחיקת צרכיו האישיים.

היקשרות נמנעת – הדחקה במקום ריצוי

בדפוס היקשרות נמנעת, הילד חווה דמויות מטפלות שלא מגיבות לרגשותיו או אפילו דוחות אותן.

המסר הסמוי שהוא מקבל הוא: רגשות אינם זוכים למענה, עליך להתמודד לבד. לכן, הוא לומד להסתמך על עצמו, לדכא רגשות ולהתרחק.

למבוגרים עם דפוס היקשרות נמנע יש נטייה להימנע מתלות באחרים, לשמור על דיסטנס רגשי ולהמעיט בערכם של קשרים אינטימיים. ריצוי במובן הקלאסי (התאמה מוחלטת לרגשות אחרים, מחיקת גבולות) פחות מאפיין אותם. אולם, לעיתים הם יפגינו סוג סמוי של ריצוי דרך ביצועים, הישגים או שליטה, כי כך יבטיחו שמעמדם החברתי יישמר, מבלי להיחשף רגשית.

היקשרות לא מאורגנת – ריצוי כאוטי ופיצול רגשי

כשהילד חווה את ההורה כמקור לאהבה אך גם כמקור פחד או כאב, מתפתח דפוס היקשרות לא מאורגן.

הילד מצוי במצב מבלבל: מצד אחד הוא משתוקק לקרבה, מצד שני הוא חושש להיפגע. התוצאה: דפוסים רגשיים סותרים בבגרות.

אנשים עם היקשרות לא מאורגנת עשויים לרצות באופן עז ובלתי יציב. הם נצמדים ואז מתרחקים, מתמסרים ואז מתנתקים. הריצוי אצלם נובע הן מהחרדה לאבד את הקשר והן מהצורך לשלוט בסיטואציה כדי להימנע מכאב. פעמים רבות, הגבולות שלהם אינם ברורים, והם חווים תחושות של תלות רגשית גבוהה לצד התקפי ניתוק או זעם.

דפוס הריצוי בבגרות: כשהילד הפנימי ממשיך לרצות

אצל מבוגרים שדפוס ההיקשרות שלהם חרד או לא מאורגן, דפוס הריצוי נטמע כל כך עמוק, עד שהוא הופך לאוטומט בלתי מודע. הם אינם מזהים את הרגע שבו הם מוותרים על עצמם כדי לא להרגיש דחויים או בלתי אהובים.

גבול נתפש אצלם כסיכון, כי בילדות גבול היה עלול להוביל לדחייה. כל הערה ביקורתית מעוררת חרדה קיומית, כי האהבה מעולם לא נתפשה כיציבה.

בבגרות, ריצוי מתבטא במגוון דרכים:
קושי לומר "לא", התאמה קיצונית לרגשות האחר, דחיית הצרכים והרצונות האישיים לטובת שמירת הקשר, והישענות על פידבק חיצוני כדי להרגיש ראויים. לא פעם, אנשים אלה מגלים שהם אינם יודעים לענות לשאלה פשוטה: "מה אני באמת רוצה?" כי כל חייהם הופנו לקריאת המפה הרגשית של הזולת, לא לקריאת עצמם.

למה דפוס הריצוי מתעתע?

הריצוי, לכאורה, עטוף ב"אריזת נדיבות": אדם שמוכן לעזור, שנעים בסביבתו, שמספק תמיד את רצון האחר. אך המניע הפנימי הוא שמכריע את התמונה:

האם אני נותן מתוך רצון חופשי ואהבה, או כי אני מפחד שאם לא אספק את רצון האחר – אאבד את מקומי בקשר?

כשהריצוי מגיע ממקום של חרדה או חוסר ביטחון, אין בו חופש אמיתי. הוא משאיר את האדם תלוי רגשית בסביבה, עייף מהמרוץ הבלתי נגמר אחר שביעות רצונם של אחרים, ומרוקן רגשית, כי אין שם מקום לעצמו.

איך מתחילים לשחרר את דפוס הריצוי?

הצעד הראשון הוא מודעות לדפוס הריצוי. לזהות את המקומות בהם אנחנו אומרים "כן" כשבעצם היינו רוצים לומר "לא". לשאול את עצמנו בכנות:

האם אני מבטל את עצמי כדי להימנע מעימות או דחייה?

משם, אפשר להתחיל לתרגל בהדרגה הצבת גבולות בריאים. ללמוד לומר "לא" מבלי להרגיש אשמה, להבין שגבול לא אומר נטישה.

חיזוק תחושת הערך העצמי הפנימית הוא מפתח נוסף. לפנות מקום להקשבה לעצמנו: מה נכון לי? מהם הרצונות והערכים שלי, בלי קשר למה שמצופה ממני?

חשוב לטפל בשורש: עיבוד חוויות הילדות. בטיפול רגשי ניתן לעבוד על אותם דפוסי היקשרות שנצרבו בנו. ללמוד מחדש שאנחנו לא צריכים להרוויח אהבה דרך ריצוי. שאנחנו ראויים לאהבה, מעצם היותנו.

דפוס הריצוי אינו תכונה מולדת. הוא תוצאה של היקשרות לא בטוחה, בעיקר היקשרות חרדה או לא מאורגנת, שהנחילה לילד את התחושה כי אהבה אינה קבועה ושהוא חייב להתאים את עצמו שוב ושוב כדי לשמר אותה. אבל הבשורה הטובה: כמו כל דפוס למידה, גם דפוס הריצוי ניתן לשינוי. דרך מודעות, גבולות, עבודה טיפולית וקשרים מתקנים – אפשר להשתחרר מהצורך לרצות ולהתחיל לבחור את עצמנו, מבלי לפחד לאבד את האהבה שמגיעה לנו מעצם היותנו.

מסע הגילוי העצמי הוא מתנה גדולה המכווינה אותנו למסלול שמאפשר יצירת מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות.

מרגישים שאתם מזדהים עם דפוס הריצוי, ומעוניינים לשחררו? אני יכולה לעזור לכם. אשמח לענות לכל שאלה >