במשך שנים רבות דיברו פסיכולוגים על “השפעת הסביבה” במונחים של מחשבות או התנהגות. חשבו שהסביבה מפעילה אותנו דרך מה שאנחנו אומרים, חושבים או עושים. אך בעשורים האחרונים המדע התרחב אל עומקים עמוקים בהרבה: כיום אנו יודעים,
ההשפעה של הסביבה מתחילה במקום שבו מערכת העצבים קולטת את העולם – עוד לפני שנאמרות המילים.
מערכת העצבים שלנו היא לא מערכת פרטית, היא מערכת חברתית. מערכת העצבים שלנו לא רק מושפעת מהאנשים שסביבנו, אלא גם מתעצבת על ידם לאורך זמן.
מערכת העצבים כישות חברתית
התיאוריה של ד״ר סטיבן פורג'ס, Polyvagal Theory (Porges, 2011), שינתה את האופן שבו אנחנו מבינים קשר אנושי.
לפי פורג'ס, מערכת העצבים שלנו כוללת “מערכת חברה מובנית”, Social Engagement System, שחוקרת ומזהה באופן תמידי את טיב הקשר עם האנשים שסביבנו.
היא בוחנת איתותים רבים שמסמנים לנו אנשים אחרים בסביבתנו:
טון הקול
הבעות הפנים
נשימה
מתח השרירים
קצב הדיבור
דפוסי העיניים
ואז היא מתאימה את עצמה לאיתותים הללו דרך מנגנון שנקרא Co-Regulation, ויסות הדדי.
החידוש הגדול בתיאוריה אינו רק בכך שמערכות עצבים משפיעות זו על זו באופן רגעי, אלא בכך שהן משנות זו את זו לאורך זמן.
על רגש "מדבק" ועל פיזיולוגיה שלמה שמסתנכרנת
מחקר קלאסי בתחום רגשות "מדבקים" נעשה על ידי Hatfield, Cacioppo & Rapson (1994), והוא הראה, שהבעת פנים ורגש עוברים בין אנשים דרך נוירוני מראה. אבל מחקרים מאוחרים בהרבה מצאו שמתקיימת גם "הדבקה" פיזיולוגית.
לדוגמה:
סנכרון קצב לב והורמוני סטרס:
זוגות שחיים יחד לאורך זמן מראים התאמה במדדי סטרס, בקצב לב ובדפוסי נשימה (Saxbe & Repetti, 2010).
זו התאמה עמוקה של מערכת העצבים, ולא רק "העתקה" של רגש.מגע משנה תגובתיות מוחית:
מחקר מפורסם של Coan, Schaefer & Davidson (2006) הראה שהחזקת יד של אדם קרוב מורידה את הפעילות באמיגדלה, האזור האחראי על הפחד במוחנו, גם אצל אנשים שלא רגילים למגע. מדובר בשינוי מוחי מיידי.קול אנושי משנה טונוס וגאלי:
לפי פורג'ס, טון קול בטוח מעלה את פעילות הווגוס (vagal tone), מדד שמראה על יכולת הרגעה עצמית.
חשיפה מתמשכת לקולות מותחים או תוקפניים, עושה את ההפך.
מערכת העצבים שלנו מתעצבת על ידי הסביבה. אם הסביבה לוקחת חלק כה גדול ביצירת האישיות שלנו, עלינו לבחור בקפידה יתירה את האנשים עימם אנו נוהגים לבלות באופן קבוע
איך הסביבה מנצחת את האישיות? באמצעות שינוי מתמשך.
החלק המרתק ביותר הוא שהשינויים אינם רגעיים בלבד. באמצעות חשיפה חוזרת, מערכת העצבים לומדת מהסביבה ומעדכנת את מערכות הבסיס שלה בהתאם.
מחקרים מראים לנו שחשיפה קבועה:
מגדילה או מקטינה את רמת העוררות הבסיסית שלנו, בהתאם לרמת העוררות של האדם אליו אנו נחשפים באופן קבוע
משנה מה נתפש כ"סכנה" ומה לא
משפיעה על אופן העיבוד של סיטואציות חברתיות
משנה את מהירות ההרגעה העצמית
משפיעה על מבנים מוחיים (כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס) במונחים של תגובתיות לאיום
מדובר בתכנות עצבי.
מערכת העצבים מאמצת את המצבים של הסביבה כבסיס לתפקוד שלה.
לדוגמה:
אדם שחי ליד אנשים דרוכים, יפתח עוררות בסיסית גבוהה יותר.
אדם שחי ליד אנשים רגועים, יפתח יכולת ויסות טובה יותר.
אדם שחי ליד ביקורתיות קבועה, יפעיל את מערכת ההגנה שלו עוד לפני שהמילים כלל נאמרות.
אדם שחי בסביבה חומלת, ילמד להרגיע את עצמו במהירות רבה יותר.
מדוע ההשפעה כל כך חזקה?
כי אנחנו יצורים עצביים-חברתיים. מבחינה הישרדותית, בני האדם “מחפשים” אצל אחרים רמזים לשאלה: האם העולם בטוח, או לא?
העיניים של האדם האחר, הקול שלו, הגוף שלו, הם כולם מקורות מידע שמערכת העצבים שלנו מעבדת, עוד לפני המילים. אנחנו לומדים מהגוף של האחר איך לחיות בתוך הגוף שלנו.
מי שסביבנו באופן קבוע בונה אותנו – או שוחק אותנו
אם אנחנו בחברת אנשים בטוחים, יציבים, רגועים ומכילים, הגוף שלנו משתנה בהתאם: תהיה לנו יותר יכולת להרגיע ולהירגע, יותר גמישות, יותר נשימה חופשית. אם אנחנו בחברת אנשים מתוחים, תוקפניים, מבולבלים וחרדים, הגוף שלנו גם משתנה בהתאם: תהיה בנו יותר דריכות, פחות רגיעה, תגובתיות גבוהה יותר.
אנחנו הופכים לאנשים שונים בסביבות שונות. בחרו את סביבתכם בקפידה.
מקורות מרכזיים:
Porges, S. W. (2011). The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-Regulation.
Hatfield, E., Cacioppo, J., & Rapson, R. (1994). Emotional Contagion.
Saxbe, D., & Repetti, R. (2010). "For better or worse? Coregulation of couples’ cortisol levels and mood states." Journal of Personality and Social Psychology.
Coan, J., Schaefer, H., & Davidson, R. (2006). "Lending a Hand: Social Regulation of the Neural Response to Threat." Psychological Science.