יוהאן וולפגנג פון גתה אמר:
"When we treat man as he is, we make him worse than he is; when we treat him as if he already were what he potentially could be, we make him what he should be."
בתרגום חופשי, כאשר אנו מתייחסים לאדם כפי שהוא באמת, על כל מגרעותיו, אנו הופכים אותו לגרוע יותר ממה שהינו. כאשר אנו מתייחסים לאדם כאילו הוא כבר עכשיו מלוא הפוטנציאל שלו, כאילו הוא כבר עכשיו אידיאל האדם – אנו הופכים אותו לכל מה שביכולתו להיות, לאדם שהוא צריך להיות.
באופן זה רבים מאתנו מתייחסים, באופן טבעי, לילדים. מדוע לא נתייחס כך גם לבוגרים?
מה מבדיל בין ילד לבין אדם בוגר? מס' שנות ניסיונו בעולם מעניקות לאדם הבוגר את יתרון הידע.
הבוגר המנוסה יודע כיצד עליו להתנהג בשלל מצבים, על פי ניסיונו הפרטי. הוא אמנם חש מעט פחות אבוד בעולם בהשוואה לילד, אך רבים מאוד הם הבוגרים שעודם מרגישים אבודים, מוזרים, חוששים, בעלי ערך וביטחון עצמי נמוך בעניין זה או אחר. האמונות הקבועות באופי האדם הבוגר, ברובן נטמעו בו בעת ילדותו. האדם מפרש את העולם דרך אמונותיו. וכאשר אדם סוחב על גבו אמונה מילדות אשר מנהלת אותו באותו האופן כפי שניהלה אותו בילדותו, ואין הוא מצליח להביט מעבר לה, נוכל לומר כי הוא נותר ילד בנושא המסוים. אין לו את הכלים להתמודד. אך כיוון שהוא אדם בוגר, לרוב אנחנו מצפים ממנו שיהיו לו את הכלים להתמודד.
וכאשר אנחנו מצפים או אף דורשים ממנו התנהגות בוגרת בנושא זה אשר תודעתו עיוורת לו, אנחנו למעשה מצפים ממנו לדבר מה שאין באפשרותו להעניק לנו. ואז, אנחנו אלו אשר מתנהגים כילדים.
מדוע שלא נעניק לו, וגם לנו, חמלה?
לרבים מאתנו ישנן ציפיות מהאדם הבוגר, שלא יתנהג כילד. אנחנו מצפים מאדם בוגר לדעת את אשר אנחנו כבר יודעים, וכועסים עליו כאשר הוא מפגין חוסר ידע בדברים שנדמים לנו כבסיסיים. אך האדם יודע רק את מה שלימדו אותו, ולא מעבר לכך. האם אנחנו יכולים להאשים אדם על כך שאיננו יודע? אם אנו עושים זאת, הרי אנחנו נוקטים בחוסר חמלה. אל לנו להאשים את עצמנו על כך – הרי גם אנחנו יודעים רק את מה שלימדו אותנו. גם להאשים, לומדים. כדאי לשים לב לביקורת שאנחנו מעבירים על אחרים, כיוון שהיא מהווה רמז לאמונות שלנו על עצמנו. אנחנו שופטים אחרים כאשר אנו שופטים את עצמנו על אותם הדברים בדיוק.
דוגמה לאמונה ילדית שנגררה לתקופת הבגרות:
בילדותו, עמוס התקשה בקריאה וכתיבה. כתוצאה מכך חווה אמירות משפילות מהוריו. הם לא האמינו ביכולותיו (כיוון שלא האמינו ביכולותיהם שלהם), קראו לו בשמות מעליבים וייצרו אצלו מצוקה רגשית בכל פעם בה לא עמד בציפיותיהם. עמוס האמין שהוא טיפש, לא רצה לחוות יותר השפלות ועזב את הלימודים בגיל צעיר. כיום עמוס בן 26, ויש בו קריאה פנימית ללמוד ולהתפתח. אך הוא לא מצליח לעשות זאת, כיוון שקולם של הוריו מהדהד בראשו כקולו שלו, והוא חושש לנסות. כאשר מישהו בעבודתו של עמוס רמז בסיטואציה מסוימת שעמוס לא חכם במיוחד, עמוס כעס מאוד, הרים עליו את קולו וקרא לו בשמות מעליבים. לאחר מכן עמוס הרגיש לא טוב עם עצמו, חזר הביתה עם עננה שחורה מרחפת מעל ראשו, ומרוב חוסר נעימות לבסוף גם החליף מקום עבודה.
עמוס מאמין על עצמו שהוא טיפש, ולכן קל מאוד לעורר בו את התחושה הזו אשר מערערת את יציבותו הנפשית. במקום המסוים הזה הוא נותר ילד מבחינה רגשית. על מנת להתגבר על האמונה על עמוס להבין כי הוא לא טיפש, אלא שחסר לו ידע. ולו היה רוצה, יש באפשרותו להשלים וללמוד את הידע החסר, לחוות הצלחות ולשנות את אמונתו העצמית. עליו להבין כי הוריו לא יכולים להחליט בשבילו אם הוא טיפש או לא. ואף הם אינם "אשמים" באמונתו. סביר שהם חשבו שהם פועלים לטובתו, על מנת לחסוך ממנו את הקשיים שהם בעצמם חוו בעקבות חוסר ידע. הם פעלו מתוך בורות, מתוך חוסר אהבה עצמית שלא אפשרה להם לאהוב את האחרים כפי הצורך, אף אם מדובר בילדם שלהם. כאשר אדם סובל, הוא מפיץ את סבלו הלאה. על מנת להתגבר על האמונה הילדית, על עמוס להבין כי אמונותיו נוצרו עקב נסיבות חייו, הם סיפורים שסיפרו לו הוריו. אמונותיו הן אשליה. עליו להיות הקול המאמין בעצמו, במקום קולם של הוריו.
הילדות חורטת והבגרות משייפת
ילדותו של האדם היא הבסיס הראשוני לאופיו. האנשים המטפלים בילד הרך בשנים מעצבים את אמונותיו בבני אדם אחרים ומייצרים עבורו מציאות יציבה, או תמונת עולם מעוותת במידה זו או אחרת – זו עקומת פעמון. אנשים עושים כמיטב יכולתם תחת כל סיטואציה. סביר כי הורינו לא ניסו להזיק לנו מתוך רוע. כל אדם שלימד אותנו דבר או שניים בחיינו, עשה זאת מתוך אמונה בצדקתו – בין אם היא שגויה או לא – וכוונתו הייתה חיובית באופן סובייקטיבי לו עצמו. אף המתעללים מהסוג הגרוע ביותר, סביר שעברו התעללות בעצמם ומעבירים הם את אותה התעללות הלאה, לעתים קרובות מאמינים כי בכך הם "מחזירים" עוול בשל עוול, או "מחשלים" את מושא התעללותם בפני העולם האכזר יותר מהם; או מאמינים כי האדם, כל אדם, רע הוא מיסודו, וכי אין לתת עליו כל רחמים; ולעתים סבלם מוביל אותם לכדי תחושת זכאות הרסנית [2], והם חושבים שבגלל שהם חוו התעללות, הם קיבלו את הזכות להתעלל באחר.
תהיה הסיבה אשר תהיה, אנשים פועלים לטובתם, ולא לרעת האחר. וטובתם עלולה להיות, במקרים רבים מאוד, תוצאה של תמונת מציאות מעוותת. וזו ממשיכה לייצר מציאות מעוותת אצל האחרים הנקרים בדרכם. הצעד הראשון ביציאה מהמצב התודעתי של הסבל הוא להכיר בכך שתמונת המציאות היא מעוותת, וכי אמונותינו על העצמי ועל העולם הן שקריות מיסודן.
בגרות נובעת מן ההתגברות על האמונות הילדיות.
בגרות נפשית נובעת מן האפשרות להביט על המציאות שלי "מבחוץ" – מבלי לחוות את התוכן הרגשי של הסיטואציה, מבלי לאבד את מרכז שיווי המשקל הנפשי. בזן בודהיזם קוראים למקום המאוזן הזה בשם "CENTER". כאשר אנחנו יוצאים מה"CENTER" שלנו אנחנו לא מאוזנים מבחינה רגשית, אנחנו מפרשים את העולם דרך אמונה מערפלת ושגויה כלשהי ומייצרים מציאות של סבל.
האדם כועס, עצוב ומתוסכל כתוצאה מהפרשנות שלו את העולם עקב אמונותיו, ולא כתוצאה מן העולם עצמו.
אם נחזיק במחשבה זו כאשר יעמוד מולנו אדם כועס או מתוסכל, אנו נצליח לשמור על יציבותנו שלנו. לא ניגרר לכעס בעקבות כעסו של אדם אחר. אם נתייחס לעמוס כאילו הוא אדם כעסן ורגזן, "ריגשי", אנו נחזק בו את האמונות העצמיות השליליות ונחמיר אותן. אך אם נראה את מצוקתו של עמוס אשר גורמת לו לכעס, שאיננו קשור אלינו, נראה את הילד החי בנפשו, יתכן ונצליח לעזור לו להתגבר על מצוקתו. אם נביט בו ונאמר לו אמירות מחזקות, נאפשר לו לראות את המסוגלות האישית שבו, נראה לו שאנחנו מאמינים בו וכך נפתח בו את האמונה העצמית – אנחנו נעזור לו להפוך להיות אדם טוב יותר. הוא ירצה להתקרב אל עבר אותו פוטנציאל מבטיח שאנחנו מעלים בתודעתו.
כאשר אנו רואים את הפוטנציאל, אף אם הוא לא מתקיים ברגע זה, אנו מייצרים את השביל המוביל אליו.
האדם מסוגל להיות מלאך, ומסוגל להיות שטן – הדבר תלוי באמונותיו על עצמו ועל העולם.
אם האדם יאמין כי העולם הוא מקום אכזר שאין לו כל שליטה בו, כי הדברים "קורים לו" ו"נוחתים" עליו מבחוץ, כי בני האדם הם אגואיסטיים ללא כל תקנה וכי הוא לבדו בעולם – אדם זה יקים סביבו חומה בצורה ויבעיר בה אש. ואם אני מאמין/ה כי בני האדם הם אכזריים, ואני בעצמי בן/בת אדם – אז גם אני אינני ראוי/ה לרחמים. אם בני אדם ראויים לדחייה – אז גם אני ראוי/ה לדחייה, כיון שגם אני שייך/ת לקבוצה זו. וההפך גם הוא הנכון – אם למדתי בילדותי שאני עצמי ראוי לדחייה (עקב חוסר תחושת אהבה הורית), אז כולם, בהתאם, גם הם ראויים לדחייה. ובנוסף לכך, אנסה אני לשחזר את תחושת הדחייה המוכרת לי מילדות על ידי שיקוף אמונותיי באמצעות האחרים. כלומר, אני אתנהג באופן שיגרום לאנשים לדחות אותי, וכך אחוש שוב ושוב את אותה תחושה מוכרת של דחייה. הלא מודע שלנו מפעיל אסטרטגיות מכשילות בהתאם לאמונותינו המכשילות.
הלא מודע אינו המקום לחיפוש אחר מסקנות לוגיות.
הלא מודע שלנו, אשר שולט על ההכרה שלנו מרבית הזמן (בין 90-99%) הוא טוב יותר בהמצאה יצירתית של סיבות, לעתים קרובות דמיוניות לחלוטין, לתחושות פיזיולוגיות. אף אם סיבות אלו ניתנות בדיעבד. נדמה שהמסקנה הלוגית: "מותר לי לטעות, אני אנושית" היא די נדירה, וכי אנשים רבים נוטים להלקות עצמם על טעויות שוב ושוב וללא רחמים.
המסקנות הלוגיות עולות במוחנו כאשר קליפת המוח הקדם מצחית הדורסו-לטרלית "שולטת בעניינים". לפי מחקרים אחרונים, היא "המנכל"ית" של המוח [1]. היא אוספת מידע ממקורות שונים במוח, ובהתאם מחליטה כיצד לפעול. המסקנות הרגשיות יותר עולות בנו כאשר, איך לא, המערכת הרגשית נמצאת בשליטה, והיא שולפת רשמים רגשיים מתוך הלא המודע. מטרתם של מנגוני ההגנה הללו במוח האנושי היא למנוע מן האדם לחוות חוויה אשר פוגעת בהישרדותו. וכל מוח מפרש "פגיעה בהישרדות" באופן אחר. ולכן, אף אם ישנן תכונות מאוד דומות בין אדם לאדם, כל לא מודע מונע מבעליו לבצע פעולות אחרות.
הלא מודע שלנו מכשיל אותנו באופן מכוון
הלא מודע מפעיל תבניות התנהגותיות על פי ניסיון העבר שלו עם סיטואציות דומות. הוא מכשיל אותנו ומונע מאתנו התקדמות על פי אמונותינו העצמיות ואמונותינו על העולם. במידה והמוח מתרגם ומפרש מציאות מסויימת כפוגענית בפוטנציה, הוא יפעיל תבניות התנהגות אשר ימנעו מהאדם לבצע פעולות שעלולות לפגוע בו. הלא מודע של אדם שמאמין על עצמו שהוא ראוי לדחייה יפעיל תבניות קוגניטיביות אשר נועדו מצד אחד למנוע מן האדם את חוויית הדחייה, ומצד שני לשחזר אותה עבורו ולחזק אותה.
במקרה זה סביר שהלא מודע ימנע מהאדם ללכת למסיבה, לייצר שיח עם אנשים חדשים וכדומה. ובנוסף, כאשר כן יאזור אומץ לשוחח עם אדם כלשהו ואדם זה הלך לרגע לשתות, הלא מודע עלול לפרש מעשה זה כ"הוא מתחמק ממני כיוון שאני לא מעניין וראוי לדחייה".
הלא מודע מפרש מצבים כפוגעניים בפוטנציה על אף שלעתים קרובות הם אינם כאלו כלל וכלל – וזאת בעקבות האמונה בה הוא מחזיק. וכך תת ההכרה של האדם מכשילה את האדם מלבצע דברים שהאדם מעוניין לבצעם כדי להתקדם בחייו. על מנת להתקדם על האדם לפתח את מודעותו לדבר, לעצור את האוטומציות הקוגניטיביות ולהחליף את האמונות השליליות בכאלו חיוביות.
ניתן לאמן את עצמנו לכדי אמונות עצמיות חדשות.
יש באפשרותנו לחווט את מוחנו מחדש, וליצור התנהגויות משנות מחשבות ורגשות באמצעות אימון קוגניטיבי-התנהגותי. המוח הוא דינמי וגמיש, מבנה רשתות הקשרים העצביים במוחנו משתנות ונבנות מחדש בהתאם להתנהגותנו. והתנהגותנו, על אף שבתחילה תידמה לנו מלאכותית וחסרת כל תועלת, לאחר חזרתיות של כחודשיים-שלושה תשתנה. כתוצאה מכך תשתננה גם מחשבותינו וישתנו גם רגשותינו וכמובן – דפוסי ההתנהגות שלנו ישתנו בהתאם.
עיינו במס' טכניקות לתרגול קוגניטיבי-התנהגותי >
אמונה בפוטנציאל האדם מייצרת אנושיות
כאשר האדם מבין כי האחר אשר כועס עליו ברגע זה נמצא במצוקה רגשית, הסיכויים גדלים כי הוא יביע כלפי אחר זה חמלה ויעניק לו את התחושה שהוא לא אדם רע – הוא פשוט אנושי, וכי מותר לו לטעות. השתקפות זו תייצר אצל האדם הכועס את האפשרות להיות הפוטנציאל, ותמוסס בו את הכעס. וכך כולנו זוכים למעגל של חמלה, של קבלה ושל אהבה.
על מנת לפתח את רוח האדם, עלינו להיות אידיאליסטים
לסיום, סרטון המציג את ויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה ומחבר הספר "האדם מחפש משמעות", על אותן המילים החכמות של גתה, ועל נושאים רלוונטיים נוספים.
מקורות:
[1] העתיד של המוח, מיצ'יו קאקו
[2] להיות ראוי, אמיתי מגד
מרגישים שאתם זקוקים להדרכה ולליווי במסע האישי שלכם? אשמח לעזור. שלחו לי הודעה:
היו בריאים ומחוזקים,
מעניין
תודה יעל!