מקובל בקרב החוקרים בתחום, כי ADHD הינה הפרעה נוירו-התפתחותית אשר ב-80% מהמקרים, לערך, מקורה גנטי.
אך גנים אינם פועלים בחלל ריק. הם זקוקים להכוונה. הם מגיבים, בעדינות ובדיוק, לכל מה שמתרחש סביבם: מצב רגשי, תזונה, סטרס, חום אנושי, תנועה, הורמונים, ואפילו רעלים.
הגנים הם כמו תווים, והסביבה שלהם מחליטה אילו תווים לנגן. התווים שינוגנו יהיו בהרמוניה לסביבה.
מה עובר בתורשה?
כל מידע שקיים בתא הזרע ובתא הביצית ברגע ההפריה, עובר בתורשה.
הזיגוטה, התא החדש שנוצר כתוצאה מההפריה, הוא התא הראשוני של כל אחד ואחת מאתנו. ממנו יתפתח גוף האדם כולו, והוא מכיל את כלל המידע של הביצית והזרע גם יחד. כלל המידע = כלל הגנים, כל ה-DNA, כל הקוד התורשתי, כל ה"ספרייה הביולוגית" של האדם.
אבל –
העובדה שכל הגנים קיימים בתא הזיגוטה לא אומרת שכולם יתבטאו בו בפועל. הגנים עצמם הם פוטנציאלים, ולא כל פוטנציאל יתממש. הביטוי של הגנים תלוי בסביבה שבתוכה הם פועלים. על מנת שביטויי גנים מסוימים "יופעלו", עליהם לקבל את הסביבה המתאימה.
מה קובע איזה גן "יידלק" או "יופעל"?
כדי שגן יתבטא, הוא זקוק לתנאים מסוימים. סביבה ביוכימית, רגשית או פיזיולוגית שמאפשרת את הקריאה והפעלת המידע הגנטי.
למשל:
הורמונים כסביבה מפעילה
לדוגמה, רמות גבוהות של קורטיזול, הורמון הסטרס, מפעילות גנים הקשורים לתגובת "הילחם או ברח". כאשר עובר ברחם נחשף לרמות סטרס גבוהות, בעקבות סטרס אימהי כרוני, למשל, נצפתה מתילציה מוגברת של הגן NR3C1. זהו גן המקודד לקולטן לקורטיזול במוח. שינוי זה גורם לרגישות-יתר לסטרס גם לאחר הלידה, וקשור לסיכון מוגבר לחרדה, דיכאון ו־ADHD.
נמצא גם כי רמות הורמונים מסוימים בגוף, ובמיוחד טסטוסטרון, משפיעות באופן ישיר על הפעלת גנים הקשורים להתפתחות מגדרית. כלומר, להתפתחות המוח והגוף בכיוונים "זכריים" או "נקביים" כבר בשלבי ההתפתחות העוברית. במהלך ההריון, חשיפה גבוהה של העובר לטסטוסטרון גורמת להפעלה של גנים באזורים במוח כמו ההיפותלמוס והאמיגדלה, אשר משפיעים על התנהגויות מגדריות, תגובתיות, תוקפנות ותכונות הקשורות לנטייה "זכרית".
טראומה, דלקת וסביבה רגשית
עקה נפשית קשה או דלקת כרונית בגוף (למשל דלקת מוחית בילדות) משפיעה על ביטוי גנים נוירולוגיים שאחראים לויסות רגשי או לצמיחה עצבית. לדוגמה, נמצא שטראומה בילדות משנה את הביטוי של גנים הקשורים ל-BDNF. זהו חלבון הכרחי לצמיחה של תאי עצב וללמידה. הפחתת הביטוי של BDNF עלולה לעכב התפתחות מוחית ולפגוע ביכולות קוגניטיביות.
תזונה והשפעת מתילציה
החומר פולאט (B9), כמו גם B12, מגנזיום וסלניום – חיוניים למנגנון הקרוי מתילציה – המאפשר "השתקה" או ויסות תקין של גנים לאורך ההיריון. חסר חמור בתזונה זו, במיוחד בשלבים מוקדמים, עלול להוביל לביטוי חריג של גנים קריטיים הקשורים למערכת העצבים המרכזית ואחראיים גם להתפתחות המוח, ולהשפיע על הסיכון ל־ADHD, דיכאון או פגיעות למחלות ניווניות.
מיקרוביום (חיידקי המעיים)
המיקרוביום, אוכלוסיית החיידקים החיים במעי, משפיע באופן מובהק על תהליכים אפיגנטיים, במיוחד דרך ייצור חומרים כמו חומצה בוטירית (butyrate), אשר יכולה לעכב היסטון דה-אצטילאז (HDAC) ולהוביל לשחרור ביטוי גנים.
מחקרים מראים כי שיבושים במיקרוביום, כמו אלו שנגרמים בשל לידה קיסרית, אנטיביוטיקה מוקדמת, או תזונה דלה בסיבים, יכולים להשפיע על התפתחות המוח, תגובת סטרס, ונטייה להפרעות נוירו־התפתחותיות כגון ADHD.שינה והפרעות שינה כרוניות
שינה איכותית היא מנגנון ויסות ביולוגי חשוב, המשפיע על ביטוי גנים דרך מחזורי ההפרשה של הורמונים (כמו מלטונין וGH), שמסונכרנים עם השעון הביולוגי. הפרעות שינה בילדות נקשרו לשינויים במתילציה של גנים הקשורים לויסות רגשי, למטבוליזם ולמיקוד קשבי.
חשיפה לרעלים
חומרים רעילים כמו עופרת, כספית, אלומיניום, חומרי הדברה, עישון (גם פאסיבי), זיהום אוויר, מזון מעובד, רדיקלים חופשיים, נקשרים לשינויים אפיגנטיים. לדוגמה, נמצא שחשיפה לעופרת בילדות משנה את דפוסי המתילציה של גנים הקשורים לוויסות עצבי, ומובילה לירידה באינטליגנציה ולסיכון מוגבר להפרעות קשב. גם עישון בהריון נמצא כמשנה את ביטוי הגן AHRR (המעורב בפינוי רעלים) בדנ"א של העובר, ומשפיע על בריאותו שנים קדימה.
הורות וחום רגשי, לעומת דחייה והזנחה רגשית
אפילו תנאים רגשיים מיטיבים, או היעדרם, משפיעים על ביטוי גנים. מחקרי אפיגנטיקה מצאו כי ילדים שגדלו בסביבה רגשית חמה ותומכת מראים הפחתת מתילציה של גנים הקשורים לאוקסיטוצין, מה שמעודד אמפתיה, ויסות רגשי ותחושת שייכות.
לעומת זאת, חוסר תגובה הורית עקבית עלול להוביל לדיכוי הביטוי של אותם גנים, ולפגוע ביכולת ליצירת קשרים בין־אישיים בטוחים. חוסר מתמשך בקשר רגשי, או דחייה חוזרת בגיל הרך, נמצאו כבעלי השפעה אפיגנטית, במיוחד על גנים הקשורים לאוקסיטוצין, סרוטונין, וקולטני GABA (ויסות הרגעה). ילד ש"חי בעולם שלא רואה אותו" עשוי לפתח מוח שמכוון להתגוננות תמידית (מערכת עצבית דרוכה), ולא ללמידה, אמון וקשר.חשיפה לקול, מוזיקה, וקשר אנושי מוקדם
קיימות עדויות ראשוניות לכך שחשיפה לגירויים חושיים מסוימים (כולל קול אנושי או מוזיקה קלאסית) יכולה לשנות את דפוסי הביטוי הגנטי דרך הפעלת אזורים במוח המשפיעים על רגולציית סטרס והתפתחות קוגניטיבית.
למשל, חשיפה חוזרת לבכי ללא מענה או היעדר גירוי שפתי בינקות עשויה להשפיע על ביטוי גנים הקשורים לשפה, ויסות רגשי ובניית קשרים עצביים.חיבוק, מגע עור לעור ומגע ראשוני
ישנם מחקרים מרגשים, במיוחד בתחום הפגיות, שמראים שמגע קבוע של עור לעור בין הורה לתינוק מעלה את הביטוי של גנים הקשורים לאוקסיטוצין ולוויסות עצבי. מגע עקבי מווסת את מערכת העצבים האוטונומית ומחזק את מנגנוני ההרגעה והקשר.
גירוי יתר חושי בגיל הרך (overstimulation)
תינוקות שנחשפים לרעש חזק, מסכים, עומס חזותי או קוגניטיבי גבוה מדי בגיל צעיר, עלולים לפתח תגובת יתר של מערכת העצבים הסימפתטית. הדבר עשוי לגרום לשינויים אפיגנטיים במערכות ויסות העצבים והקוגניציה, דרך הפעלה כרונית של מסלולים דלקתיים והורמונליים (כמו CRH, ACTH, קורטיזול).
תרופות והשפעתן האפיגנטית
חלק מהתרופות משפיעות על ביטוי גנים. לדוגמה:
תרופות פסיכיאטריות
כמו SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין), עשויות להשפיע על מתילציה של גנים הקשורים למערכת הסרוטונרגית.ריטלין (מתילפנידאט)
נבדק בהקשר ליכולת להשפיע על מסלולי דופאמין ועל ביטוי גנים מסוימים במוח (אם כי המידע בתחום זה עדיין בהתהוות).
פעילות גופנית וחשיפה לאור
מחקרים מראים שפעילות גופנית סדירה יכולה לשנות את דפוסי המתילציה של גנים במוח ובשריר, ולהעלות את הביטוי של גנים הקשורים ללמידה, מצב רוח ופלסטיות עצבית (כמו BDNF). גם חשיפה לאור יום, במיוחד בשעות הבוקר, משפיעה על ביטוי גנים הקשורים לשעון הביולוגי, שינה, ערנות וקשב וריכוז.
היבטים סביבתיים רב־דוריים (אפיגנטיקה בין־דורית)
מחקרים מעידים כי חוויות של הסבים והסבתות, כמו רעב, טראומה או חיי עוני, עלולות לעבור לדור הבא דרך שינויים אפיגנטיים בתאי הרבייה, מבלי לשנות את ה־DNA עצמו. למשל: מחקר שוודי מצא שגברים שחוו רעב בילדותם הולידו נכדים עם סיכון מוגבר לסוכרת, בעיות קשב ומצוקה רגשית, כתוצאה משינויים בביטוי של גנים מטבוליים ועצביים.
וזה מוביל לשאלה – האם אצלי נוצרה ההפרעה בעקבות גורם אפיגנטי, והעברתי לילדי באופן גנטי? או אולי תהליך זה התרחש אצל הוריי?
בכל מקרה, התהליך הינו הפיך וניתן לטיפול.
מחקרים מראים על החלמה חלקית או מלאה מהתסמינים לאחר תהליך של אימון מוחי, למידת מיומנויות, ושינוי חינוכי ותזונתי.
תורשה איננה גורל
גם אם נולדנו עם גנים שמעלים את הסיכון ל־ADHD, לא בהכרח נפתח את ההפרעה בפועל. כי "הפעלה" או "השתקה" של ביטויי גנים תלויה בסביבה.
אם נולדנו ללא הנטייה הגנטית ל-ADHD, עלולים להתפתח בנו תסמינים דמויי ההפרעה, במידה ואנו חיים בסביבה אשר משנה את הגנטיקה שלנו, ומשפיעה על התפתחותו של המוח שלנו לרעה באופן המייצר במוחנו הפרעה נוירולוגית.
אנחנו נולדים עם "תפריט גנטי" עשיר, אבל לא כל פריט בתפריט הזה מוגש לשולחן. מה שיקבע מה "יוגש", אילו תכונות יתבטאו, ואילו יישארו רדומות, הוא השילוב שבין התורשה לסביבה. זו ליבת האפיגנטיקה: מדע החיים שמראה לנו, שאין דבר כזה "גורל ביולוגי" קשיח, אלא רק פוטנציאל שיתבטא בהרמוניה לסביבתו.
אנשים יכולים להיוולד עם אותו הפוטנציאל הגנטי, אך אם אחד מהם חווה ברחם סטרס קיצוני, תזונה לקויה, או רעלנים סביבתיים, הביטוי של הגנים יהיה ביניהם שונה לחלוטין. כך נוצרות שונות בין אנשים. לא על סמך ה־DNA עצמו, אלא על סמך איך הוא מתורגם בפועל לחיים ביולוגיים ורגשיים.
קראו עוד על הפרעת קשב וריכוז >
רוצים לשנות את חייכם או את חיי ילדיכם? הצטרפו להדרכה הורית >