מהם נוירוני מראה?
בתחילת שנות ה־90 קרה גילוי מסקרן באיטליה. צוות חוקרים מאוניברסיטת פארמה – ג’וזפה די־פלגרינו, לוצ’יאנו פאדיגה, לאונרדו פוגאסי, ויטוריו גאלסה וג’אקומו ריצולאטי – עבדו עם קופי מקוק רזוס. הם הבחינו שכשקוף מושיט יד לאחוז במזון, נוירונים מסוימים במוחו “נדלקים”. אבל אז קרה משהו מפתיע: אותם נוירונים נדלקו גם כשהקוף רק צפה בחוקר עושה את אותה פעולה.
כך נולד המושג נוירוני מראה: תאי מוח שפועלים גם כשאנחנו עושים פעולה וגם כשאנחנו רואים מישהו אחר עושה אותה. בבני אדם, חוקרים גילו בעזרת הדמיות מוח (fMRI, EEG), שהמערכת הזו נמצאת בעיקר בקליפת המוח הפרונטלית התחתונה, בקורטקס הקדם מוטורי ובקורטקס הפריאטלי התחתון.
הבסיס ליכולת ההבנה את האחר
המערכת הזו היא כנראה הבסיס ליכולת שלנו להבין את הפעולות של אחרים, לחקות אותן וללמוד מהן.
למשל:
מרקו יאקובוני הראה שהמוח שלנו מגיב אחרת אם מישהו מרים כוס כדי לשתות לעומת אם הוא מרים אותה כדי לסדר על המדף. כלומר, אנחנו לא רק רואים את הפעולה אלא גם מבינים את הכוונה שמאחוריה.
ביאטריס קלבו מרינו הראתה שרקדנים מפעילים חזק יותר את מערכת המראה שלהם כשהם צופים בריקוד שהם בעצמם יודעים לבצע.
זהו מנגנון בסיסי שמסביר למה חיקוי הוא דרך כל כך טבעית ללמוד, ובמיוחד אצל ילדים.
מעבר מתנועה לרגש: תהודה אמפתית
בשנות ה־2000 הבינו חוקרים שהמוח שלנו לא מהדהד רק תנועות, אלא גם רגשות.
כאן נכנס המושג תהודה אמפתית (empathic resonance): כשאנחנו רואים מישהו סובל, שמח או נגעל, המוח שלנו “נדלק” באותם אזורים כאילו זה קרה לנו.
במחקר של ג’ון־פול וויקר (2003) התברר שהאינסולה הקדמית במוח פועלת גם כשאנחנו מריחים משהו מגעיל, וגם כשאנחנו רואים מישהו אחר עושה פרצוף גועל.
טניה זינגר, כריס פרית’ וריימונד דולן (2004) הראו שכשרואים בן זוג חווה כאב, מופעלים אותם אזורים (האינסולה הקדמית וה־ACC) שנדלקים כשאנחנו עצמנו חווים כאב.
במילים פשוטות: המוח שלנו “עושה הד” לרגשות של האחר, וזה מה שנותן לאמפתיה את התחושה העמוקה שלה.
הקשר בין נוירוני מראה לתהודה אמפתית
אפשר לחשוב על זה כשני צדדים של אותו מטבע:
נוירוני מראה הם החלק שמסביר איך אנחנו משקפים פעולות: רואים, מבינים, ולפעמים גם מחקים.
תהודה אמפתית היא ההתרחבות של אותו רעיון לעולם הרגשי: איך אנחנו לא רק רואים פעולה אלא ממש מרגישים את מה שעובר על האחר.
ביחד, הם בונים את היכולת האנושית להיות מחוברים, ללמוד אחד מהשני, ולהרגיש שאנחנו לא לבד.
מה קורה בטראומה?
בטראומה הדברים מסתבכים. מחקרים על PTSD מראים שהאינסולה, ה־ACC והאמיגדלה – אזורים שקשורים גם לתהודה אמפתית – משתבשים.
אצל חלק מהאנשים זה מתבטא באמפתיית יתר: כל כאב של האחר נחווה כאילו הוא שייך לי עצמי, עד להצפה רגשית.
אצל אחרים מתפתחת קהות רגשית: כאילו נכבה המנגנון שמאפשר לנו להרגיש את האחר, כהגנה מפני עומס רגשי.
טראומה משפיעה לא רק על איך אנחנו מרגישים את עצמנו, אלא גם על היכולת שלנו להרגיש את הזולת.
נוירוני מראה ותהודה אמפתית הם עדות לכך שהמוח שלנו בנוי לחיבור. אנחנו לא רק יצורים שחושבים או פועלים לבד, אנחנו “מהדהדים” זה את זה. הפעולה של מישהו אחר, או הרגש שלו, מוצאים הד ישיר בתוך המוח שלנו. זהו הבסיס לאמפתיה, ללמידה, ולחיים חברתיים.
אבל כשהמערכת הזו נפגעת, למשל בעקבות טראומה, החיבור הזה עלול להשתבש. הבנת המנגנונים הללו יכולה לעזור לנו גם בטיפול רגשי, גם בשיקום מוחי, וגם בחיזוק היכולת האנושית הבסיסית ביותר: להרגיש את האחר.