טראומה, מבט אקזיסטנציאליסטי – בין חורבן להתעוררות

טראומה כמשבר קיומי

טראומה היא חוויה המשאירה את חותמה בנפש האדם, לא רק כזיכרון כואב אלא גם כשבר מהותי בתחושת המציאות. היא אינה רק אירוע פסיכולוגי או ביולוגי – היא מערערת את עצם היותנו, את תפישתנו את העולם ואת מקומנו בתוכו.

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית עוסקת בדיוק ברגעים הללו: במפגש הבלתי נמנע עם הכאב, עם חוסר הוודאות, ועם האימה הקיומית. טראומה היא אחת הצורות החזקות ביותר של מפגש זה.

בעוד שהפסיכולוגיה המסורתית ממקדת את הדיון בטראומה בהיבטים של פוסט-טראומה (PTSD), תגובות סטרס ודיסוציאציה, הגישה האקזיסטנציאליסטית חורגת מעבר לכך ושואלת:

כיצד טראומה משנה את תפישתנו את עצמנו ואת העולם? כיצד היא חושפת את הפרדוקס של הקיום האנושי? וכיצד ניתן למצוא משמעות גם בתוך הכאוס הזה?

החוויה הטראומטית כהתנגשות עם האבסורד

אובדן תחושת השליטה על החיים

אחת ההנחות הבסיסיות שאנו מחזיקים לאורך חיינו היא שיש לנו שליטה מסוימת על מה שקורה לנו. אנו מאמינים כי אם נפעל נכון, נוכל להגן על עצמנו מפני כאב וסבל. הטראומה היא מכה ישירה בהנחה זו – היא מפגישה אותנו עם העובדה שחיינו יכולים להשתנות ברגע, ללא אזהרה וללא סיבה ברורה.

ז'אן-פול סארטר טען כי חירות האדם היא מוחלטת, אך טראומה מציבה בפנינו פרדוקס: אנו מגלים שאיננו חופשיים במובן המוחלט. ישנם כוחות שאינם בשליטתנו, בין אם מדובר באנשים אחרים, בגורל או בכוחות הטבע. החוויה הטראומטית היא התגלמות התחושה הזו – רגע בו אדם מבין שאין לו שליטה על מה שקורה לו, ולעיתים אף על גופו או רגשותיו.

הפתרון לטראומה מנקודת מבטו של סארטר: החירות בתוך חוסר השליטה

ז'אן-פול סארטר טען כי הקיום קודם למהות – כלומר, אין לנו מהות נתונה מראש, ואנו חופשיים ליצור את עצמנו דרך הבחירות שאנו עושים. על פניו, טראומה נראית כהפרכה של תפישה זו: כיצד ניתן לדבר על חירות כאשר אדם חווה פגיעה שמוטטה את עולמו? כאשר גופו, נפשו או רגשותיו נלקחו ממנו באופן בלתי נשלט?

אך דווקא מנקודת מבט סארטריאנית, אפשר לטעון שהחוויה הטראומטית – על אף שהיא כופה עצמה מבחוץ – אינה מבטלת את חירותו של האדם. להפך, היא מציבה אותו בפני חירותו ביתר שאת ומעניקה לו הזדמנות חדשה.

קראו עוד על גישתו של סארטר לטראומה >

העולם כמקום שרירותי וחסר צדק

אלבר קאמי כתב כי החיים הם אבסורדיים משום שאנו מחפשים בהם סדר ומשמעות, אך הם עצמם אינם בנויים להעניק לנו זאת.

טראומה היא אישוש כואב לתפישה זו – היא מצביעה על כך שהעולם אינו מתנהל לפי חוקים של צדק, של סיבה ותוצאה, או של שכר ועונש. לעיתים קרובות, מי שחווה טראומה מוצא את עצמו שואל: מדוע זה קרה לי? מה עשיתי שזה מגיע לי? אך שאלות אלו אינן מקבלות מענה, משום שאין הכרח שסבל יבוא עם "סיבה" ברורה או הוגנת. החוויה הטראומטית כופה על האדם להכיר באבסורד של המציאות: סבל עשוי להופיע ללא כל הסבר, והיקום אינו מחויב לספק תשובות. זהו רגע של קריסה קיומית, שבו האדם מוצא את עצמו ניצב מול החלל הריק של הקיום. אך דווקא מול חלל זה, האדם עלול למצוא עצמו עומד מול חירות עצומה.

קראו על המרד של קאמי: כאשר האבסורד הופך לקריאה לחיים מלאים >

השלכות טראומטיות על התודעה הקיומית

משבר משמעות: כיצד הטראומה מערערת את השקפת עולמנו?

לפני הטראומה, האדם חי בתוך מערכת אמונות מסוימת – הוא מייחס משמעות לחייו, לעולם שסביבו, ולמהלך האירועים. אך כאשר מתרחשת טראומה, המשמעות הזו קורסת. תופעה זו מוכרת במיוחד אצל אנשים שחוו טראומה בגיל צעיר או לאחר חיים של אמונה חזקה בסדר העולם. כאשר מישהו שעבר חיים שלמים בתחושת ביטחון מגלה שהמציאות מסוגלת להיות חסרת רחמים – הוא נכנס למשבר אקזיסטנציאלי עמוק.

זהו שלב קריטי: או שהאדם נותר בתחושת חוסר משמעות מוחלטת (מה שעשוי להוביל לדיכאון, ניהיליזם או תחושת חוסר טעם בחיים), או שהוא מתחיל לבנות משמעות חדשה מתוך עצמו.

ניכור מהעצמי ומהעולם

ניכור הוא תחושה מרכזית אצל אנשים שחוו טראומה. הם עשויים להרגיש זרים לעצמם, כאילו הם צופים בחייהם מבחוץ. התחושה הזו יכולה להוביל לריחוק רגשי, לדיסוציאציה, ואף לקושי לנהל מערכות יחסים אינטימיות.

הניכור הזה אינו מקרי. הוא תוצאה של אובדן האמון בעולם ושל אובדן תחושת הביטחון הבסיסית. כשהמציאות מתגלה כבלתי צפויה וכואבת, האדם עשוי להרגיש שאין טעם להתחבר אליה שוב. הניכור הזה מזכיר את התפישה של מרטין היידגר לגבי "היות-לקראת-מוות" – ההבנה שהאדם חי בעולם שבו חייו אינם מובטחים, וכי הוא חשוף לחלוטין לפגיעות. אך ההכרה בכך שחיינו הינם סופיים, יכולה להיות הזדמנות להתעורר לחיים שיצקנו לתוכם משמעות חדשה.

התמודדות עם הסופיות

טראומה מפגישה את האדם עם אפשרות המוות – בין אם מדובר במוות פיזי ממשי או במוות סימבולי (כגון אובדן זהות, אמונה או מערכת יחסים משמעותית). ארווין יאלום טען כי אחת החרדות העמוקות ביותר של האדם היא חרדת המוות, אך אנו מצליחים להדחיק אותה רוב הזמן. הטראומה חושפת את הפחד הזה במלואו, מה שמוביל לעיתים לפאניקה, חרדה קיומית, או תחושת חוסר משמעות מוחלטת. אך כאשר האדם מקבל את עובדת הסופיות, מפסיק לבזבז את זמנו על דברים שוליים, ומתמקד בחיים מלאים יותר, מתקיימת בו צמיחה והשלמה.

האם ניתן למצוא משמעות בטראומה?

ויקטור פרנקל טען כי גם בתוך הסבל הקשה ביותר, האדם יכול לבחור כיצד להגיב. טראומה אינה בהכרח "מלמדת לקח", אך היא יכולה להיות נקודת מפנה שבה האדם מתחיל ליצור משמעות חדשה. משמעות זו אינה נכפית עליו מבחוץ – היא נוצרת מתוך חיפוש פנימי אמיתי.

אדם שחווה טראומה יכול לבחור לחיות חיים אותנטיים יותר, להתמקד במהות ולא בצורה, ולשאול את עצמו: מה חשוב לי באמת? כיצד אני רוצה לחיות את חיי, עכשיו כשהבנתי עד כמה הם שבירים?

קראו על חירותו האחרונה של האדם ועל פשרו של הסבל (ויקטור פרנקל) >

טראומה כהזמנה לשינוי

למרות כל הכאב, טראומה יכולה להוות זרז לשינוי תודעתי עמוק. תהליך זה אינו פשוט או ליניארי, אך הוא מאפשר לאדם לבנות לעצמו מציאות חדשה, המבוססת על תפישה בוגרת ומפוכחת יותר של החיים.

שלבים אפשריים בהתמודדות עם טראומה, ממבט אקזיסטנציאליסטי

1. הכרה במציאות כפי שהיא – הכרה בכך שהעולם אינו צודק תמיד, ושאין לנו שליטה מוחלטת על חיינו.
2. בחירת המשמעות – חיפוש אחר ערכים אישיים וחיבור למהות האמיתית של האדם.
3. לקיחת אחריות על הקיום – למרות הכאב, ההבנה שאנו אחראים על האופן שבו אנו מגיבים לטראומה, או לסיטואציות שונות בחיינו.
4. חיים אותנטיים יותר – קבלת אי-הוודאות, וניסיון לחיות בהתאם לערכים האמיתיים של האדם, ללא מסכות.

טראומה כמפגש עם הקיום החשוף

טראומה אינה רק פצע נפשי, אלא מפגש ישיר עם הקיום כפי שהוא – בלתי צפוי, כואב ולעיתים חסר פשר. אך דווקא במפגש זה טמונה אפשרות לחיים משמעותיים יותר. מתוך הקריסה יכולה לצמוח טרנספורמציה – חיפוש עמוק יותר אחר מהות, חיבור עמוק יותר לעצמי, וקיום שמבוסס לא על אשליות, אלא על חירות אמיתית.

טראומה אינה הסוף – אלא רק ההתחלה.