התמודדות עם טראומה דרך עיניו של סארטר: חירות בתוך חוסר הוודאות

ז'אן-פול סארטר גרס כי הקיום קודם למהות – כלומר, האדם אינו נולד עם מהות מוגדרת, אלא מעצב את עצמו באמצעות בחירותיו.

לכאורה, טראומה עשויה להיראות כהפרכה לרעיון זה:

כיצד ניתן לדבר על חירות כאשר חוויות קשות מפרקות את עולמו של האדם? כאשר הוא מאבד שליטה על גופו, על נפשו או על רגשותיו? עם זאת, מנקודת המבט של סארטר, אפשר דווקא לטעון שהחוויה הטראומטית – אף שהיא נכפית על האדם מבחוץ – אינה שוללת את חירותו. להיפך, היא חושפת אותו אליה באופן חריף עוד יותר.

חירות אינה נמדדת בנסיבות, אלא בתגובה אליהן

עבור סארטר, אין משמעות לנסיבות החיצוניות כשלעצמן. מה שחשוב הוא האופן שבו האדם בוחר להגיב להן.

טראומה היא חוויה המגיעה מבחוץ, לעיתים ללא אזהרה, וכופה על האדם התמודדות עם כאב, פחד, ואובדן שליטה. אין ספק כי אירועים טראומטיים עשויים להיות הרסניים ולשנות את חייו של אדם באופן בלתי הפיך. עם זאת, מנקודת מבטו של סארטר, עצם החוויה הטראומטית אינה קובעת את זהותו של האדם – מה שקובע אותה הוא האופן שבו הוא בוחר לתפוס את החוויה, לעבד אותה, ולשלב אותה בסיפור חייו.

כאשר מדובר באדם בוגר, הבחירה כיצד להתייחס לטראומה נותרת בידיו. אמנם אין לאדם שליטה על מה שקרה לו, אך יש לו שליטה על הפרשנות שהוא מעניק לכך. זהו עיקרון יסודי בגישה האקזיסטנציאליסטית: החוויה עצמה אינה מגדירה אותנו – אלא היחס שלנו אליה.

הבחירה בין חירות להתבוססות בהגדרה חיצונית

הנטייה האנושית היא להיאחז בזהויות ובנרטיבים מוכנים מראש, לעיתים כאלה שמוכתבים לנו על ידי החברה, התרבות או הסביבה הקרובה. טראומה, על אחת כמה וכמה, עלולה לחרוט על האדם זהות מסוימת – זהות של פצוע, של חלש, של מי שנפגע ונשא צלקות שאינן ניתנות לריפוי. אך לפי סארטר, קבלת זהות כזו אינה מחויבת המציאות – זוהי בחירה, גם אם לא תמיד בחירה מודעת.

האדם יכול להישאר בתוך ההגדרה של "קורבן" – אך זוהי אינה הכרחיות שנובעת מהטראומה עצמה, אלא תוצאה של החלטה לא מודעת לקבל את ההגדרה הזו. האלטרנטיבה היא לקחת בעלות על החוויה, לא במובן של התעלמות מהכאב, אלא במובן של בחירה כיצד להמשיך לחיות, איך לתפוש את העצמי לאחר מה שקרה, ואיזו משמעות להעניק לטראומה בתוך הסיפור הרחב יותר של החיים.

החירות כאתגר – לא כהכחשה של הסבל

סארטר לא היה טוען כי טראומה אינה גורמת לסבל, או כי יש להמעיט בערכה. להפך, הוא היה מצביע על כך שהסבל הוא עובדה בלתי ניתנת לערעור –

אך החירות הקיומית נותרת תמיד, משום שהאדם לעולם אינו רק תוצאה של נסיבותיו.

זהו האתגר המרכזי: האם האדם יאפשר לטראומה לקבוע עבורו את המשך חייו, או שהוא ייקח את האחריות על האופן שבו הוא בוחר להגיב? האחריות הזו אינה קלה – הרבה יותר פשוט לומר "החיים הכריעו אותי", מאשר להכיר בכך שהאדם הוא זה שמחליט כיצד להתמודד עם מה שחווה. אך מתוך ההכרה בחירות הזו נפתחת גם הדרך לריפוי ולשינוי.

האדם כמי שמעניק משמעות לסבלו

באופן פרדוקסלי, החירות שמציע סארטר אינה רק נטל, היא גם מתנה. היא מעניקה לאדם את הכוח לקחת חלק פעיל בעיצוב חייו גם לאחר משבר קשה. אין זה אומר שהתוצאה תהיה תמיד חיובית, אך המשמעות היא שהאפשרות קיימת.

במובן זה, טראומה היא הזמנה לשאול: כיצד אני מגדיר את עצמי עכשיו? האם אני עדיין אותו אדם? מה אני יכול לקחת מהחוויה הזו – ולא רק מה היא לקחה ממני? אלה שאלות שאינן קלות, אך הן שמות את הכוח בידיו של האדם. גם כאשר משהו כופה עליו נסיבות בלתי נסבלות, נותרת לו החירות להגדיר מחדש את משמעות קיומו – לא דרך הכחשה של מה שקרה, אלא דרך ההכרה שהוא אינו רק תוצאה של עברו, אלא יוצר אקטיבי של עתידו.

טראומה כאמת קיומית: קריאה להתעוררות

החוויה הטראומטית מפגישה אותנו עם אמת בלתי נמנעת: אין לנו שליטה מוחלטת על המציאות. זהו רגע מפחיד, אך גם רגע של התפכחות. רוב האנשים חיים באשליה של שליטה ושל ביטחון, אך מי שחווה טראומה אינו יכול עוד לטפח את האשליה הזו.

סארטר היה טוען כי דווקא זו נקודת המפנה: כאשר אדם מפסיק לצפות מהעולם להיות הוגן, בטוח או צפוי, הוא משוחרר מאשליות ויכול להתחיל לחיות באמת. החירות, אם כך, אינה נעוצה בשליטה בעולם, אלא ביכולת שלנו להגדיר את משמעותנו בעולם כזה.

אי אפשר לברוח מהחירות – גם אחרי טראומה

אחד המושגים המרכזיים אצל סארטר הוא "גזר הדין של החירות" (la condamnation à la liberté). האדם נידון להיות חופשי, כלומר – גם אם הוא ירצה בכך, הוא אינו יכול לברוח מהאחריות על חייו. גם לאחר טראומה, אין דרך להימנע מבחירה: האם נישאר כלואים בתוך הסיפור של מה שקרה לנו, או שנבחר כיצד לחיות מעתה ואילך?

סארטר היה אומר שאין בריחה מהשאלה הזו. כל ניסיון לטעון "אין לי ברירה אלא להיות כפי שאני בגלל הטראומה" הוא אשליה. נכון, האירוע הטראומטי התרחש, אך המשמעות שלו עבורנו אינה קבועה מראש – היא נבנית מתוך האופן שבו אנו מתייחסים אליו.

האפשרות להפוך את הסבל למשמעות

אם אין מהות נתונה מראש, הרי שגם הטראומה אינה חייבת להיות מוגדרת כמשהו שמגביל אותנו. האדם יכול לבחור לראות בה קריאה לשינוי, לא כמכשול אלא כהזדמנות ליצירה עצמית מחודשת.

סארטר לא היה מציע "למצוא צד חיובי בטראומה", אלא לראות בה עובדה ניטרלית שניתן לתת לה משמעות חדשה. הבחירה כיצד להמשיך לחיות – האם להגדיר את עצמנו כמי שנשברו, או כמי שהפכו למודעים יותר, עמוקים יותר, חופשיים יותר – היא לגמרי שלנו.

החיים אחרי טראומה – אפשרות ליצירה עצמית חדשה

מבחינת סארטר, השאלה המרכזית היא: כיצד אנו רוצים לראות את עצמנו לאחר מה שקרה? טראומה אינה כובלת את האדם; היא מניחה בפניו אתגר של הגדרה עצמית מחודשת.

האדם יכול לבחור:

• לראות את עצמו כמי שאיבד שליטה או כמי שהשתחרר מאשליות של שליטה
• להגדיר את עצמו כקורבן או כמי שהפך להיות בעל תובנה עמוקה יותר
• להיתקע בתוך העבר או להשתמש בעבר כקרקע לצמיחה

כל בחירה שאינה מודעת – היא בריחה מהחירות. אך כל בחירה שנעשית מתוך מודעות, גם אם היא קשה, מחזירה את הכוח לידינו.

מנקודת מבט סארטריאנית, טראומה אינה סתירה לחירות אלא דווקא מאמתת אותה.

אנו מגלים שאין לנו שליטה על מה שקורה לנו, אך יש לנו שליטה מוחלטת על איך אנו מגיבים לזה. זהו האתגר הקיומי האמיתי: להכיר בכך שהעולם אינו תמיד הוגן או צפוי, ודווקא מתוך כך לבחור את משמעות חיינו.

במילים אחרות – האדם אינו תוצר של הטראומה שלו. הוא תוצר של הדרך בה הוא מחליט להגדיר את עצמו אחריה.