הדרך לחופש פנימי ואחריות קיומית – מפסיקים לזהות את עצמנו כקורבן

ההכרה הפנימית שאני לא קורבן איננה סיסמה רוחנית, אלא רגע קיומי עמוק שבו נופלת חומת ההאשמה, ונבנית במקומה חומת זהות חדשה.

כדברי יונג, אין שחרור אמתי מבלי שנפגוש את הצל שלנו. וייתכן והצל האכזר מכולם הוא ההרגל שלנו לזהות את עצמנו כמי שנפגע, כמי שאין לו בחירה, כמי שהעולם דחק אותו לפינה שוב ושוב.

הזהות הקורבנית נבנית מתוך כאב אמיתי. היא לא נולדת בחלל ריק. לעיתים היא כשורדת הכרחית אשר הנפש אימצה בתקופת הילדות שלנו, כמקום מפלט מן הכאוס, או אמצעי לדרוש חמלה כאשר העולם נדמה היה לנו קהה. אך עם הזמן, אם אנחנו מאמצים אותה לחיקנו, הזהות הזו הופכת לכלוב. כלוב שבו אני תלוי או תלויה במעשיהם של אחרים כדי להרגיש טוב או רע, שלמ/ה או שבור/ה, כלוב שבו גורלי נתון בידי כוחות חיצוניים – בעוד החירות הפנימית שלי מסתתרת מאחורי הסורגים.

הסטואיים לימדו אותנו שאין ביכולתנו לשלוט במאורעות החיים, אך יש בידינו תמיד את הכוח לבחור כיצד נגיב להם.

ברגע שאדם אומר בליבו: "זוהי תגובתי, זוהי בחירתי", הוא משיב לעצמו את מושכות חייו. הוא חדל להיות נתון לגחמות הזמן, לרצון האחר, לעוולות המציאות, והופך אדון לעולמו הפנימי.

ארווין יאלום, בפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, תיאר את אחריותו של האדם כחלק מהעומס הקיומי שלנו. אותו עול משחרר שבו איננו יכולים עוד לטעון שהאחר אשם בגורלנו. האחריות היא ההתחלה של נטילת החופש לידינו. כאשר אנו לוקחים את האחריות על עצמנו, אנחנו מפסיקים להיות ה"מגיבים" ומתחילים להיות היוצרים. לא קורבנות של הנסיבות, אלא מחוללי מציאות.

בחירה היא שורש הזהות החדשה

ברגע בו אדם אומר לעצמו: "יכול הייתי ליפול, אך אני בוחר לקום", נולדת בו מהות חדשה. זהו רגע של טרנספורמציה פסיכולוגית, בו אנחנו מתבוננים במראה ואיננו עוד הנפגע הנצחי. אלא אדם שלם, חי, פועל, יוזם, גם מתוך הכאב, ואולי דווקא מתוך הכאב.

הבחירה איננה תמיד קלה. לפעמים היא מבקשת שנביט בילדותנו ללא זעם, שנראה את הורינו הפוגעים ונסכים לומר: "הם שגו, ואני עדיין בוחר/ת לא לשחזר את הכאב הזה." זוהי הכרזה רדיקלית של חירות: אני איני מוכרח/ה להמשיך את המעגל.

העולם אינו "גורם לי". אני מגיב/ה לו

תודעת הקורבן פועלת על ציר סיבתי: העולם "עשה לי", ו"לכן אני כך". אך ברגע שאני משנה את המבנה הזה ומכונן/ת אותו מחדש כך: "העולם קרה, ואני בוחר/ת את תגובתי", מתרחשת תזוזה תודעתית עמוקה. אני הופך/ת מישות מופעלת, לישות פועלת.

אין כאן הכחשה של כאב, אלא תרגול של שליטה עצמית ושל כבוד עצמי. מתוך רצון לאינטגרציה: אני מכיר/ה בפצע, אך איני נותן/ת לו לנהל את חיי.

האחריות הינה קרקע פורייה לשינוי אמתי

האחריות האישית איננה עונש אלא זכות. יונג טען כי מה שלא נביא למודעות, יתנהל בחיינו כגורל. ברגע שאנו רואים כיצד אנו מגיבים מתוך הרגל, מתוך תבנית קורבנית, ומוכנים לקחת אחריות על הדרך בה אנו מפרשים את המציאות, מתרחש ריפוי.

אנו חומלים על עצמנו, אך גם מזמינים את עצמנו לגדול. במקום לומר "העולם גרם לי לעשות זאת או להרגיש כך", אנחנו אומרים:

"אני בוחר/ת להפסיק את השרשרת הזו. אני בוחר/ת להגיב אחרת. בהתאם לערכים של האדם שאני רוצה להיות."

וכך, באיטיות ובנחישות, אנו מפסיקים להזדהות עם התסריט הקורבני, ונכנסים למקום של נוכחות, השפעה ובגרות נפשית.

כשהעולם מאבד את רחמיו, אנחנו אלו שנדרשים להעניק את החמלה לעצמנו. כשסופת החיים מטלטלת אותנו, עלינו לזכור, כי אין איש מלבדנו שיכול לקבוע את כיוון הספינה.

תרגול עומק: ממקום הקורבן למקום של בחירה

מטרת התרגול: לזהות מתי אנו נופלים לתודעת קורבן, ולהמיר אותה באחריות רגשית, בחירה חופשית ועוצמה פנימית.

משך מומלץ: 15–25 דקות, רצוי בכתיבה שקטה.

שלב ראשון: זיהוי הדפוס

שב/י בנחת, נשום/י עמוק, וענה/י לעצמך בכנות:

1. מהו מצב אחד בחיי שבו אני מרגיש/ה ש"עשו לי", ש"אני הקורבן"?

2. מה אני מספר/ת לעצמי על האדם שפגע בי או על הסיטואציה? מהו הנרטיב שלי?

3. איזה רגש שולט בי כשאני חושב/ת על המצב הזה? (כעס, פחד, עלבון, חוסר אונים וכו’)

כתוב/כתבי ברשימה חופשית את כל מה שעולה, בלי צנזורה. אפשר אפילו לכתוב את זה במילים של ילד/ה פנימי/ת, למשל: "זה לא הוגן", "הוא הרס לי", "אני לבד".

שלב שני: זיהוי האמונה הקורבנית

1. מה אני מאמין/ה שאין לי בסיטואציה הזו? איזה צורך שיש לי, לא מתמלא? (שליטה? חופש? אהבה? כבוד?)

2. מה אני מאמין/ה שהאדם האחר היה צריך לעשות, ולא עשה?

3. האם אני מרגיש/ה שהתגובה שלי "כפויה עליי", שאין לי ברירה אלא להרגיש כך?

זהו הרגע לזהות שהמקום הזה, שבו נדמה שאין לי שליטה, הוא ליבת הזהות הקורבנית. עצם ההכרה בזה כבר מפחיתה את אחיזתו.

שלב שלישי: מעבר לעמדה של בחירה

ענה/י לעצמך:

1. מהי הבחירה שכן יש לי בתוך הסיטואציה הזו, גם אם היא קטנה?

2. אילו אפשרויות תגובה אחרות עומדות לרשותי, גם אם הן לא פשוטות?

3. איך הייתי רוצה לפעול, אילו לא הייתי מרגיש/ה קורבן?

עתה עצום/י עיניים, ודמיין/י את עצמך פועל/ת מתוך בחירה. איך זה מרגיש בגוף? איך נראית הבעת הפנים שלך? איך מרגיש הלב?

שלב רביעי: נוסח חדש – שפת אחריות

כתוב/כתבי מחדש את הסיפור שלך, כך שלא תישען על אשמה של האחר, אלא תתחיל במילים:

"המצב שקרה הוא _______, ואני בוחר/ת להגיב אליו כך: _______."

לדוגמה:

"חשבתי שהם לא שמעו אותי. הרגשתי בלתי נראית. זה כאב. אבל אני בוחרת לא לנהל את חיי מתוך עלבון. אני בוחרת לדבר את הגבולות שלי ברוך ובבהירות."

שלב חמישי: עיגון 

בחר/י מילה אחת שתייצג את הכוח החדש שלך:
למשל: "בחירה", "עוצמה", "שחרור", "בגרות", "אחריות", "דרור"

רשום/י את המילה הזאת על פתק קטן ושמור/י אותה במקום שבו תיתקל/י בה בימים הקרובים.
בכל פעם שתראה/י אותה, חזור/חזרי בלב על המשפט:

"אני האדם שבוחר את תגובתי."