אפקט פלסיבו, אפקט נוסיבו: כשהמחשבה הופכת לתרופה – או לרעל

בעולם שבו חקר המוח, הרגש והתודעה תופסים מקום הולך וגדל, נחשפים עוד ועוד מנגנונים מרתקים המוכיחים עד כמה הנפש והגוף כרוכים זה בזה. שניים מהבולטים שבהם הם אפקט הפלסיבו (Placebo Effect) ואפקט הנוסיבו (Nocebo Effect), תופעות פסיכופיזיולוגיות עוצמתיות, הממחישות את הכוח האדיר של הציפייה, האמונה, והפרשנות שלנו על המציאות.

מהו אפקט הפלסיבו?

אפקט הפלסיבו הוא תופעה פסיכופיזיולוגית מרתקת, שבה אדם חווה שיפור ממשי במצבו הבריאותי – למרות שקיבל טיפול חסר השפעה רפואית אקטיבית. בין אם מדובר בכדור סוכר, זריקת תמיסת מלח או פרוצדורה דמה, עצם האמונה שהטיפול אמיתי ויעיל – מובילה להפחתה בתסמינים, ירידה בכאב, ולעיתים אף להחלמה מדהימה.

מה שהופך את התופעה לעוד יותר מסעירה הוא העובדה שאפקט הפלסיבו אינו אשליה ואינו נובע מדמיון בלבד. מדובר במנגנון מוחי-פיזיולוגי מדיד, שבו משתחררים חומרים ביוכימיים ממשיים – כמו אנדורפינים, דופמין ואוקסיטוצין – כתוצאה מציפייה לריפוי. חומרים אלו פועלים כמשככי כאבים טבעיים, כמשפרי מצב רוח, וכמאזני מערכת העצבים.

פעילות מוחית בזמן פלסיבו

בדיקות הדמיה מוחית (כגון fMRI ו־PET) הראו כי בעת קבלת טיפול פלסיבו, קיימת הפעלה של אזורים מוחיים הקשורים לרגולציית כאב, תגמול, ותחושת ביטחון – במיוחד האונה הקדם-מצחית (prefrontal cortex), החומר האפור האחורי (periaqueductal gray), והגרעין האקומבנס (nucleus accumbens).

אבל איך אנחנו יודעים שזה לא סתם תחושת שיפור סובייקטיבית?

מחקרים על אפקט הפלסיבו

ד"ר הנרי ביצ'ר (Henry K. Beecher), 1955

בשנת 1955 פרסם ד"ר הנרי ק. ביצ'ר, רופא צבאי לשעבר ופרופסור באוניברסיטת הרווארד, את המאמר פורץ הדרך "The Powerful Placebo" בכתב העת JAMA. ביצ'ר סקר כ-15 מחקרים קליניים והראה כי בממוצע, כ-35% מהמטופלים שדיווחו על שיפור קיבלו טיפול פלסיבו בלבד. מאמר זה נחשב לאבן דרך בהבנת אפקט הפלסיבו, וסייע לעצב את העקרונות המודרניים של ניסויים קליניים, כולל חשיבות השימוש בקבוצת ביקורת עם פלסיבו.

מחקר הדמיית מוח של ד"ר טור וייגר (Tor D. Wager), 2004

בשנת 2004 פרסם ד"ר טור ד. וייגר, אז חוקר באוניברסיטת קולומביה, מחקר פורץ דרך שבחן את ההשפעה הנוירולוגית של אפקט הפלסיבו על תחושת כאב. במסגרת הניסוי, המשתתפים קיבלו קרם שלכאורה הכיל חומר משכך כאבים, אך בפועל היה פלסיבו – חסר כל רכיב פעיל. באמצעות סריקות מוח בתהודה מגנטית תפקודית (fMRI), נמצא כי הציפייה לאפקט משכך כאבים הפעילה אזורים ייחודיים במוח, ובראשם האונה הקדם־מצחית (Prefrontal Cortex) והחומר האפור הפריאקוודוקטלי (Periaqueductal Gray – PAG) בגזע המוח.

אזורים אלו משתייכים למערכת דיכוי הכאב האנדוגנית של הגוף, ופעילותם מעידה על הפעלת מנגנוני שיכוך כאב טבעיים, כולל שחרור של נוירוכימיקלים ממשפחת האופיואידים, כגון אנדורפינים. המחקר של וייגר היה אחד הראשונים שהראו בצורה נוירוביולוגית ישירה כי עצם האמונה ביעילות הטיפול מפעילה בפועל את מערכות שיכוך הכאב במוח, בדומה להשפעה הנצפית בתגובה לתרופות אמיתיות.

Park, Pagnini & Langer (2020) – “Glucose metabolism responds to perceived sugar intake more than actual sugar intake”

בשנת 2020 החוקרים צ'אנמו פארק (Chanmo Park), פרנצ'סקו פאגניני (Francesco Pagnini) ואלן לנגר (Ellen Langer) מאוניברסיטת הרווארד פרסמו את אחד המחקרים החשובים ביותר שהדגימו, כיצד אפקט הפלסיבו משפיע לא רק על כאב או רגש – אלא גם על מטבוליזם פיזיולוגי ממשי של גלוקוז בדם.

במחקרם, שהתפרסם בכתב העת Scientific Reports, השתתפו שלושים מטופלים עם סוכרת מסוג 2, אשר טופלו בתזונה בלבד או בתרופה מטפורמין, ללא אינסולין. מטרת המחקר הייתה לבדוק:

האם ציפייה לגבי כמות הסוכר הנצרכת משפיעה בפועל על תגובת הגוף, גם כאשר התכולה התזונתית נשארת זהה?

המשתתפים קיבלו לשתייה שני סוגים של משקה – שלמעשה היו זהים לחלוטין מבחינה קלורית ותזונתית (62 גרם סוכר). ההבדל היחיד היה בתווית שעל גבי הבקבוק: חלק מהמשתתפים קיבלו משקה שסומן כ"משקה עתיר סוכר" (124 גרם סוכר לפי התווית), ואילו אחרים שתו את אותו המשקה בדיוק שסומן כ"משקה דל סוכר" (0 גרם לפי התווית). רמות הסוכר בדם נמדדו מספר פעמים לפני ואחרי השתייה.

הממצאים היו מפתיעים ומובהקים:

הנבדקים שחשבו כי שתו משקה עתיר סוכר חוו עלייה גבוהה יותר ברמות הגלוקוז בדם

למרות שהם שתו את אותה כמות סוכר כמו חבריהם, שנאמר להם שמדובר במשקה דל סוכר. כלומר, התגובה המטבולית שלהם לא נקבעה רק על פי התכולה בפועל, אלא על פי מה שחשבו שהם מכניסים לגופם. החוקרים הסיקו כי מדובר במנגנון של "תכנון מראש מטבולי" (anticipatory budgeting), תהליך שבו הגוף מכין את עצמו לתגובה פיזיולוגית בהתאם לאמונה ולציפייה.

מסקנות המחקר היו נרחבות. לא רק שאמונה מסוגלת להפעיל מנגנוני הרגעה או שיכוך כאב, כפי שהודגם במחקרים קודמים, אלא שהיא יכולה לשנות את הפעולה המטבולית של הגוף בפועל, כולל שחרור אינסולין או תגובה גלוקוזית, באופן שלא תלוי בתזונה עצמה אלא בתפישה לגביה. ממצאים אלו מעמידים את התודעה כגורם משמעותי גם בטיפול במחלות כרוניות כמו סוכרת, ומצביעים על כך שגישות טיפוליות הכוללות שינוי מיינדסט, ציפייה ותפיסת מציאות, עשויות להיות לא פחות חשובות מהתערבויות רפואיות מסורתיות.

אפקט נוסיבו – הצד האפל של האמונה

אם פלסיבו מרפא, נוסיבו עלול להזיק. אפקט הנוסיבו הוא תופעה שבה האדם חווה תופעות לוואי, החמרה במצב או כאב, למרות שקיבל טיפול דמה חסר השפעה מזיקה. הסיבה? הוא ציפה לפגיעה.

נוסיבו מדגים כיצד חרדה, פחד וחוסר אמון מגבירים את רגישות הגוף לכאב, לדלקת ולתחושת סבל.

למשל, כאשר נאמר לאדם שתרופה מסוימת עלולה לגרום לבחילה, גם אם זו למעשה גלולת סוכר, ייתכן מאוד שיחוש בבחילה אמיתית, בשל הפעלת מערכות עצביות והורמונליות הקשורות לתחושת איום.

המדע שמאחורי התופעה

מחקרים הדמייתיים (fMRI ו־PET) מראים כי באפקט פלסיבו מופעלים מסלולים מוחיים של מערכת השכר והתגמול, המובילים להפרשת דופמין ואנדורפינים. בנוסיבו, לעומת זאת, מופעלים אזורי מוח הקשורים למצוקה ואיומים, כמו האמיגדלה, ויש עלייה בקורטיזול (הורמון סטרס) ובתגובות דלקתיות.

ההקשר, הניסוח, והאופן שבו המטפל מציג את הטיפול משחקים תפקיד עצום. לדוגמה: ניסוי שנערך בקרב מטופלים שסבלו מכאבים כרוניים, מצא ששיעור גבוה מהם דיווחו על שיפור, רק משום שהרופא דיבר בטון בטוח, מבטיח ומעורר אמון. לעומת זאת, קבוצת ביקורת שקיבלה מסר ניטרלי, הראתה שיפור מזערי בלבד, למרות שזה היה אותו הטיפול בדיוק.

אז מה באמת מרפא, החומר או התודעה?

אפקט הפלסיבו מאתגר את גבולות המושג "ריפוי". הוא מלמד כי המוח מסוגל לייצר חומרים תרופתיים מבית, כשהוא מקבל גירוי מתאים של אמונה ותקווה. הריפוי מתחולל לא בגלל התרופה / המאכל, אלא בגלל מה שאנו מאמינים על התרופה / המאכל.

באופן פרדוקסלי, הממצא הזה אינו שולל את הרפואה הקונבנציונלית, אלא מעשיר אותה. הוא מעורר שאלות אתיות, טיפוליות ופילוסופיות: האם יש ערך בלתת פלסיבו באופן מודע?

האם רופא שאומר "זה יעזור לך", גם כשהוא יודע שההשפעה הפיזיולוגית נמוכה, מסייע בכך לריפוי? ומהי האחריות שלנו, כמטפלים, כהורים וכחברה, כשאנחנו בוחרים באילו מילים להאכיל את הציפיות של אדם אחר?

אפקט הפלסיבו והנוסיבו מתקיימים בתוך מארג של הקשר רחב. לא רק פיזיולוגיה, אלא גם היסטוריה אישית, תרבות, דפוסי היקשרות, חוויות עבר ויחסי אמון. אדם שחווה בגיל צעיר חוסר אונים מול מחלה, עשוי להיות רגיש יותר לאפקט נוסיבו, דווקא משום שהוא "למד" מהעבר שגוף חולה הוא מקור לסכנה.

לעומת זאת, אדם שלמד שהגוף שלו מסוגל להחלים, שזכה לחוויות אמפתיה, הכלה וביטחון, עשוי להיות מושפע עמוקות מאפקט הפלסיבו, גם במצבים רפואיים קשים.

פלסיבו ונוסיבו אינם מתקיימים רק בהקשר רפואי. הם נוכחים באינספור מצבים: ילד שמאמין שאם ינשקו לו את הפצע, הוא יעבור. אדם שמרגיש מחוזק מתפילה. תלמיד שמאמין שהוא "גרוע במתמטיקה", מתחיל להיכשל. אלו אינם קסמים, אלא ביטויים לעוצמה של מוח המצפה למה שהוא חושב שעתיד לקרות.

הציפיה שלנו קובעת את טיב החומר.

האם הבחירה במה להאמין, היא כוח ביולוגי?

פלסיבו הוא עדות לכך שהמוח והגוף מגיבים לאמונה. נוסיבו אינו גזירת גורל, אלא קריאה לנהוג בחמלה, זהירות וכוח מרפא כשאנו בוחרים מילים, מחשבות, טיפולים ומסרים.

אם נבין שהמוח שלנו לא רק מפרש את המציאות, אלא יוצר אותה, נוכל לבחור להאכיל אותו באמונה שיכולה לרפא. בידינו האפשרות לבחור אילו מילים לשתול בתודעה – לנו ולאחרים. כי לעיתים, התקווה והאמונה הן התרופות החזקות ביותר.