תיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי ומרי אינסוורת'

חקר הקשרים האנושיים – מהבסיס ועד לפרטים העמוקים ביותר

תיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory) של ג'ון בולבי היא פריצת דרך בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובחקר הנפש האנושית. בולבי הצליח להגדיר כיצד מערכות יחסים מוקדמות, כבר מהינקות, מעצבות את מבנה האישיות שלנו, את מערכות היחסים שלנו בבגרות ואת הדרך בה אנו חווים אהבה, פחד, אמון ודחייה.

מי היה ג'ון בולבי ומה הוביל אותו לפתח את התיאוריה?

חייו של בולבי והשפעות מוקדמות:

ג'ון בולבי נולד בשנת 1907 בלונדון למשפחה מהמעמד הגבוה. כילד, הוא בילה זמן רב עם מטפלות ואומנות, וחווה קשר מצומצם עם הוריו – תופעה נפוצה באותה תקופה בקרב משפחות מהמעמד הגבוה באנגליה.

🔹 השפעת הפרידות המוקדמות: בולבי חווה פרידה מאומנת אהובה בגיל 4, חוויה שהשאירה עליו חותם עמוק. מאוחר יותר, הוא תיאר אירוע זה כטראומטי, מה שעורר בו עניין עמוק בנפש הילד ובחשיבות הקשר בין ילד לדמות מטפלת.

🔹 קריירה מוקדמת: בולבי למד רפואה ופסיכואנליזה באוניברסיטת קיימברידג'. במהלך הכשרתו, הוא עבד עם ילדים שהיו חוסים במוסדות בעקבות חוסר יציבות במשפחותיהם – חוויה שהשפיעה על פיתוח התיאוריה שלו.

השפעות על פיתוח התיאוריה:

🔹 זיגמונד פרויד: בולבי קיבל מפרויד את הרעיון שהקשרים המוקדמים עם ההורים מעצבים את נפש הילד. עם זאת, בניגוד לפרויד שהתמקד בדחפים מיניים ובתסביכים פנימיים, בולבי הדגיש צורך ביולוגי וקיומי בקשר קרוב עם דמות המטפלת.

🔹 הנרי הרלו (ניסויים בקופי רזוס): הרלו ביצע ניסויים שבהם הופרדו קופים צעירים מאמותיהם. הוא מצא כי הקופים העדיפו מגע חם ואימהי על פני מקורות מזון – מה שהמחיש עד כמה קרבה פיזית ורגשית חשובה להתפתחות.

🔹 בולבי הושפע מעבודתו של קונרד לורנץ, אשר חקר כיצד אפרוחי אווזים "נצמדים" לאמם מיד לאחר הבקיעה. לורנץ הראה שתהליך זה, הנקרא החתמה (Imprinting), הוא קריטי להישרדותם של בעלי חיים. בולבי טען כי אצל בני אדם קיימת צורת היקשרות דומה, אך מורכבת יותר. הוא האמין שמנגנון זה הוא תוצאה של אבולוציה – תינוקות שנקשרים להוריהם ומחפשים קרבה אליהם נמצאים בסיכון נמוך יותר לסכנות, ולכן בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד.

הנחות יסוד בתיאוריה של בולבי – הבסיס להיקשרות

🔹 צורך בהיקשרות הוא מולד וביולוגי:
בולבי טען כי הצורך בקשר עם דמות מטפלת (לרוב האם) הוא אינסטינקטיבי, בדומה לצורך במזון או שינה. הקשר הזה הוא לא רק רגשי אלא קיומי – תינוקות חייבים לייצר קשרים כדי לשרוד.

🔹 דמות ההיקשרות מספקת "בסיס בטוח":
כשהדמות המטפלת היא עקבית, זמינה ומספקת חום וביטחון, הילד מפתח תחושת אמון וביטחון בעולם. הילד מרגיש נוח לחקור את הסביבה מתוך הידיעה שיש לו "בסיס" לחזור אליו.

🔹 תינוקות יפתחו היקשרות לדמות מטפלת גם אם הדמות אינה מושלמת:
בולבי הדגיש שהיקשרות מתרחשת בכל מצב, גם כאשר ההורה אינו מגיב תמיד בצורה אופטימלית. תינוק ייקשר גם להורה שמספק קשר חלקי בלבד, משום שהצורך בקשר הוא חיוני להתפתחות.

🔹 היקשרות מוקדמת משפיעה על כל מערכות היחסים העתידיות:
הילד לומד באמצעות הקשר הראשוני כיצד בני אדם מתנהגים וכיצד מערכות יחסים עובדות. הייצוגים הפנימיים האלו נקראים "מודלים פנימיים" (Internal Working Models).

שלבי התפתחות ההיקשרות לפי בולבי

🔹 1. שלב טרום-היקשרות (0-6 שבועות):
התינוק מפגין רפלקסים מולדים (בכי, חיוך) שמטרתם לגרום למטפל להתקרב ולספק טיפול.

🔹 2. שלב היווצרות ההיקשרות (6 שבועות עד 6 חודשים):
התינוק מתחיל לזהות דמויות מוכרות ומפתח העדפה להוריו.
בשלב זה הוא עדיין אינו מפגין חרדת פרידה משמעותית.

🔹 3. שלב היקשרות ברורה (6 חודשים עד שנה):
הילד מראה סימני חרדת פרידה כשההורה עוזב את החדר ומפגין שמחה כשהוא חוזר.

🔹 4. שלב היווצרות מערכת יחסים הדדית (שנתיים ואילך):
הילד מבין שלהורה יש חיים מחוץ להיקשרות אליו, אך הוא בטוח שניתן להישען עליו בעת הצורך.

המצב הזר – הניסוי פורץ הדרך של אינסוורת'

מטרת הניסוי

מרי אינסוורת', שעבדה לצד בולבי, ביצעה מחקר מעמיק שנקרא "המצב הזר" (The Strange Situation). הניסוי של אינסוורת' נועד לחקור כיצד ילדים בגיל שנה מגיבים למצבים של פרידה ושיבה של דמות ההיקשרות שלהם (בדרך כלל האם).

🔹 מטרת הניסוי הייתה לבדוק את איכות ההיקשרות של הילד על ידי יצירת מצב המאפשר לבחון לחץ, פרידה, ומפגש מחדש.

כיצד התנהל הניסוי?

1. האם והילד נכנסים לחדר משחק לא מוכר.
2. האם יושבת בזמן שהילד חוקר את החדר.
3. זר נכנס לחדר ומשוחח עם האם, ובהמשך מנסה לתקשר עם הילד.
4. האם עוזבת את החדר ומשאירה את הילד עם הזר.
5. האם חוזרת לחדר והזר עוזב.
6. האם עוזבת שוב, הפעם הילד נשאר לבד.
7. הזר חוזר לחדר.
8. האם חוזרת בפעם האחרונה ומנחמת את הילד.

מה אינסוורת' חיפשה?

🔹 תגובה לעזיבת האם.
🔹 התגובה כשזר נשאר בחדר.
🔹 התגובה לשובה של האם – האם הילד נרגע או ממשיך להראות מצוקה?

ממצאים מרכזיים – סגנונות ההיקשרות לפי הניסוי:

1. היקשרות בטוחה (Secure):

🔹 הילד מביע מצוקה קלה כשאמו עוזבת, אבל נרגע במהירות כשהיא חוזרת.
🔹 הילד משתמש באם כבסיס בטוח שממנו ניתן לחקור את הסביבה.
🔹 בבגרות, ילדים אלו נוטים לפתח מערכות יחסים בריאות.

2. היקשרות נמנעת (Avoidant):

🔹 בהיקשרות נמנעת, הילד כמעט ואינו מגיב כאשר האם עוזבת, וממשיך לשחק כאילו דבר לא קרה.
🔹 כשהאם חוזרת, הילד נמנע מקשר עין או מגע פיזי.
🔹 בבגרות, ילדים אלו מתקשים לייצר אינטימיות ומעדיפים עצמאות יתרה.

3. היקשרות חרדה/אמביוולנטית (Anxious/Ambivalent):

🔹 הילד מגיב בעוצמה רבה כשאמו עוזבת ומתקשה להירגע כשהיא חוזרת.
🔹 לעיתים, הילד נאחז באם אך גם מביע כעס כלפיה על כך שעזבה.
🔹 בבגרות, ילדים אלו עלולים להפוך לתלותיים ולהרגיש חרדת נטישה במערכות יחסים.

4. היקשרות לא מאורגנת (Disorganized):

🔹 הילד מפגין התנהגות סותרת או קופאת במקום – מתקרב לאם אך גם נרתע ממנה.
🔹 ההתנהגות מאופיינת בפחד וחוסר אמון כלפי ההורה.
🔹 בבגרות, הסגנון הזה עלול להוביל לקשרים לא יציבים ולעיתים אף להפרעות אישיות קשות.