בעשורים האחרונים חלה התרחבות משמעותית בהבנת תגובות ההישרדות של מערכת העצבים האנושית. התיאוריה הפוליווגאלית של פרופ' סטיבן פורג'ס הציעה הבחנה בין שלוש תגובות עצביות מרכזיות למצבי איום – הילחם (Fight), ברח (Flight), וקפא (Freeze).
אולם בשנים האחרונות חוקרים ומטפלים מציינים דפוס רביעי, הנפוץ במיוחד בהקשרים של טראומה התפתחותית – Fawn: תגובת הרִיצוי.
במהותה, זוהי תגובה של מערכת העצבים למצבים שבהם האדם מבין, גם אם לא במודע, כי הדרך היחידה לשרוד את האיום היא להתאים את עצמו לצרכים של האחר, לבטל את רצונותיו, ולהפוך את עצמו לבלתי מאיים. זוהי בריחה מסוג שונה – לא החוצה, אלא פנימה. האדם בורח מעצמו, כדי לשמור על הקשר עם האחר, גם אם הוא פוגע, מאיים או לא עקבי.
קראו על תגובות ההישרדות של מערכת העצבים – Fight, Flight, Freeze & Fawn >
היבטים פיזיולוגיים של תגובת Fawn
Fawn אינה מתוארת תמיד באופן ישיר כתגובה פיזיולוגית, אך היא נובעת ממערכת עצבים שנמצאת במצב של סטרס חברתי מתמשך. מתקיים ניסיון לשמר תחושת קשר וביטחון, גם כאשר אין ביטחון בפועל.
הגוף עשוי להימצא במתח עדין ומתמשך: נשימה מהירה אך לא עמוקה, שרירים מכווצים באזורים פנימיים (בטן, לסת), תחושת חוסר נוחות בגוף במהלך מצבים בין-אישיים שיש בהם קירבה, לעיתים קושי לזהות צרכים פיזיים בסיסיים – רעב, עייפות, כאב. האדם "מתכוונן" לאחר באופן כל כך עמוק, עד שהחיבור אל עצמו נפגע.
היבטים רגשיים והתנהגותיים
Fawn מתבטאת בעיקר בדינמיקות בין-אישיות. האדם הלכוד בתגובה זו לומד לזהות סימנים לסכנה רגשית (דחייה, כעס, שיפוט) ולהגיב אליהם באמצעות איתותי פיוס, התאמה עצמית, ויתור על צרכיו שלו.
הוא מנסה לקרוא את צרכיו של האחר ולהתיישר לפיהם, גם על חשבון רצונותיו, אמונותיו ותחושותיו. זוהי אסטרטגיה של הישרדות רגשית: "אם אהיה נעים, מועיל ובלתי מאיים אז לא יפגעו בי." אבל היא גובה מחיר גבוה. האדם נעשה בלתי נראה לעצמו.
מאפיינים נפוצים כוללים:
קושי לומר "לא", להציב גבולות, או להביע אי הסכמה
צורך עז לרַצות, להתאים, למנוע עימות
תחושת זהות מטושטשת או מבוססת על אישורים חיצוניים
נטייה למשוך אנשים דומיננטיים או מניפולטיביים
הצפה רגשית במצבים של אכזבה, דחייה או ביקורת
מקורות התגובה – טראומה התפתחותית והיעדר ביטחון רגשי
בבסיסה של תגובת Fawn עומד צורך הישרדותי עמוק: לשמר את הקשר בכל מחיר.
ילדים שגדלו בסביבה בה אהבה הייתה מותנית, נוכחות ההורה הייתה בלתי צפויה, או שבה הבעת צורך אישי נענתה בכעס או התעלמות – לומדים לוותר על עצמם כדי לשמור על קשר עם המבוגר.
במקרים אלו, הילד מפתח תחושת אחריות כלפי רגשותיו של ההורה.
הוא לומד להיות שקט כשצריך, רגיש מדי, טוב מדי – לא כי הוא באמת כזה, אלא כי זה מה שמאפשר לו לקבל פירור של תשומת לב. עם השנים, הדפוס הזה מתקבע. הבוגר ממשיך לרַצות גם כשאין איום ממשי, גם כאשר הוא בסביבה בטוחה. והחמור מכל – הוא מתקשה לזהות מתי הוא עושה זאת, כי ההתרחקות מעצמו הפכה לדרך חיים. אין הוא רואה את עצמו.
השלכות של Fawn כרוני
כאשר תגובת Fawn הופכת לאוטומט שמנהל את הקשרים הבין אישיים שלנו, נוצרת זהות מבוססת-התאמה: האדם אינו יודע מה הוא רוצה, מה נכון לו, או מה הוא מרגיש באמת.
הוא נמשך למערכות יחסים לא סימטריות, מתקשה להרגיש חופש רגשי, ולעיתים חווה דיכאון או חרדה שמקורם אינו ברור – כי אין לו שפה לזהות את חוויותיו.
במערכת העצבים, מדובר במתח כרוני עדין אך עקבי. אין התרסקות, אבל גם אין רוגע אמיתי. האדם נמצא בהאזנה מתמדת לסביבה, וכמעט תמיד "מכויל כלפי חוץ".
ריפוי: הדרך חזרה פנימה
ריפוי מתגובת Fawn כולל בנייה עדינה של תחושת עצמי בטוחה. זהו תהליך עמוק של זיהוי: איפה נגמרים הרצונות של האחר – ואיפה מתחילים שלי.
הוא כולל תרגול הצבת גבולות בטוחים, זיהוי תחושות גוף כעוגן, למידה הדרגתית של קונפליקט כמשהו שאינו בהכרח סכנה, ובניית חוויה של קשר שמבוסס על אותנטיות – לא רק על תפקוד.
המטרה אינה לבטל את היכולת להתחשב באחר, אלא להשיב אליה בחירה. כשהמערכת העצבית לומדת שאפשר לשמור על קשר גם כשאינך מתנצל על עצמך – נוצר שחרור אמיתי.
Fawn היא תגובת הישרדות עדינה, שקטה ומוסווית, אך עוצמתית. זו הדרך שבה מערכת העצבים למדה לשמור על קשר דרך ביטול עצמי. היא מופיעה לרוב אצל אנשים רגישים, אינטואיטיביים, שניסו כל חייהם להיות "נוחים", "טובים", "מובנים".
אבל ריצוי איננו חיבור – הוא עסקה שבה אדם מוחק את קולו כדי להבטיח שלא יינטש.
תהליך ההחלמה מאפשר לגוף ולנפש ללמוד מחדש: מותר לי להיות מי שאני, גם בתוך קשר. מותר לי להיות שלם, גם אם זה לא תמיד נעים לאחרים. וזו, אולי, החירות העמוקה ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו.
אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לליווי במהלך מסע ההחלמה שלכם, אשמח לעזור לכם. צרו איתי קשר >