פליאומורפיזם: הדרך בה פועל הטבע

מתוך: 'המדריך לצופה המתאורר' >

עדות לפליאומורפיזם: ד"ר רוברט או יאנג

בסרטון הבא תוכלו לצפות בעדות מצולמת לתופעה שהיא לא פחות ממדהימה, אשר התרחשה במעבדתו של ד"ר רוברט או יאנג (Dr. Robert O. young).

לתופעה קוראים פליאומורפיזם, ועוד במאה ה-19 מדענים רבים שיערו את קיומה.

מה זה פליאומורפיזם?

פליאומורפיזם היא היכולת של ישות חיה מסוג א' לשנות את המבנה המולקולרי שלה לכדי מבנה של ישות חיה מסוג ב'. כלומר, לשנות צורה ופונקציונאליות.

למשל:

אם חיידק (ישות א') ישנה את המבנה המולקולרי שלו למבנה של תא דם אדום (ישות חיה ב'), אנו נאמר כי החיידק הוא בעל יכולת לפליאומורפיזם, או כי קיימת בו תכונת הפליאומורפיזם.

הוכחה לפליאומורפיזם

בסרטון הבא נראה את התיעוד של ד"ר יאנג – חיידק שמשנה את המבנה המולקולרי שלו לכדי מבנה מולקולרי של תא דם אדום:

לא ניתן לצפות בתופעת הפליאומורפיזם במיקרוסקופ רגיל, עד כמה שיהיה קוטרו גדול.

על מנת לצפות בתהליך יש צורך ב"מיקרוסקופ המיקרוסקופים" – 'מיקרוסקופ רייף', שנקרא על שם ממציאו, רויאל ריימונד רייף (Royal Raymond Rife), או בסומאטוסקופ – המיקרוסקופ מבוסס האור שהמציא המדען חוקר הדם גסטון נאסנס (Gaston Naessens).

נכון להיום וכפי הידוע לי, רק באמצעות מיקרוסקופים מסוג זה ניתן להביט במיקרואורגניזמים חיים, אשר ממשיכים לחיות למשך זמן רב גם במהלך הצפייה. זאת להבדיל ממיקרוסקופ אלקטרונים, אשר לא מאפשר צפייה במהלך חייהם של מיקרואורגניזמים, עקב מגבלות טכנולוגיות שהורסות את מבנם המולקולרי של האורגניזמים בעת הצפייה בהם.

לאחר צפייה במיקרוסקופים הללו, רויאל ריימונד רייף וגסטון נאסנס הגיעו למסקנה, כל אחד בנפרד, כי חיידקים הם לא הגורם למחלה אלא התוצאה שלה [1]. כיום נדיר למצוא מיקרוסקופ רייף או סומאטוסקופ בעולם. לא נוכל למצוא אותם אף לא במעבדותיהם של מדענים מובילים באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, ולכן המידע הקריטי שהם מספקים איננו נגיש אף לאוכלוסיית המדענים העוסקים במחקר.

ד"ר יאנג צפה במעבדה שלו בחיידק הופך לתא דם אדום, ובתא דם אדום הופך לחיידק.

אך בעצם, הוא צפה בסומטיד במצב 'חיידק' הופך עצמו למצב 'תא דם אדום', ובסומטיד במצב 'תא דם אדום' הופך עצמו בחזרה למצב 'חיידק'.

מה זה סומטיד?

סומטיד הוא מיקרואורגניזם הנמצא בגוף האדם וגם בטבע מחוצה לו. הוא הישות יוצרת החיים הזעירה ביותר שנצפתה עד כה.

המדען המפורסם אנטואן בשאמפ, אשר חי במאה ה-19, שיער את קיומם של מיקרואורגניזמים אלו עוד לפני שהייתה היכולת הטכנולוגית לצפות בהם, וקרא להם בשם 'מיקרוזימאס' [2]. בשאמפ חקר את מעורבותם של המיקרוזימאס בתהליכי החיים: נשימה ותסיסה.

הטבע מפרק חומרים לטובת מיחזורם

תסיסה היא תהליך מיחזור (Recycling) שמפעיל הטבע.

כאשר יצורים חד תאיים (כמו שמרים או חיידקים) צורכים סוכר, הם מפרקים אותו לחומרים קטנים יותר בתהליך שנקרא גליקוליזה. בסופו של התהליך הזה נקבל חומר שנקרא פירווט (pyruvate) [3].

כמו כל חומר בעולמנו, גם לפירווט יש 'תכנית פעולה' – מידע אשר מנחה אותו כיצד עליו להמשיך לשרוד ביקום, על מנת שיוכל להתנהל באופן המיטבי לטובת הישרדותו: איך ימשיך לחיות בצורה בריאה. 'הנחיותיו' של הפירווט מאפשרות לו בחירה בין שתי ברירות: נשימה או תסיסה.

המשך חיים (נשימה),
או התפרקות לגורמים (תסיסה).

בהתאם לתנאי סביבתו הפירווט בוחר בין נשימה – שמייצרת אנרגיה רבה לטובת המשך החיים, לבין תסיסה – שמפעילה תהליכי פירוק וריקבון לטובת מיחזור כדרך הטבע.

תהליך אירובי

אם יש בסביבתו חמצן, הפירווט יבחר לנשום, וימשיך להפיק אנרגיה בתוצרים שונים (פליטת פחמן דו חמצני ואלכוהול, למשל, אצל שמרים, וחומצה לקטית אצל חיידקים). המבנה המולקולרי של הפירווט ישתנה בהתאם וכך עד מיצוי החומר – עד תום מקור האנרגיה כולו. כך מתאפשרת היווצרותה של אנרגיה באברון המיטוכונדריה בתוך התא (המיטוכונדריה היא סוג של 'תחנת כוח' עבור התא).

בצק שמרים 'נושם'
דוגמה טובה לתהליך אירובי תלוי חמצן (נשימה) היא בצק שמרים [4].
אנחנו מספקים לשמרים, יצורים חד תאיים, סוכר ומים. מוסיפים קמח ונותנים לבצק לנוח. בזמן המנוחה, השמרים מתחילים לפרק את המזון שנתנו להם – הסוכר. לאחר שסיימו לפרק את הסוכר, הפירווט , אשר נמצא בסביבה עם חמצן, בוחר להמשיך במסלול האירובי ומתחיל לפלוט פחמן דו חמצני ואלכוהול (שמתנדף במהלך האפייה). התוצאה היא בועות רבות בבצק, ולכן – לחם אוורירי.

תהליך אנאירובי

אם אין בסביבתו של הפירווט חמצן, הוא יפעיל תהליך של תסיסה. כתוצר של שמרים, הפירווט יפלוט גם במקרה זה כמות גדולה של פחמן דו חמצני ואלכוהול. תסיסה מפיקה כמות אנרגיה פחותה בהרבה מנשימה, אך התוצרים של תהליך התסיסה הם ברובם חיוניים לנו.

ייצור בירה או יין – תסיסה
דוגמה לתוצר של בחירת הפירווט בתהליך של תסיסה, היא בירה או יין. למשל, סוגרים שמרים עם מיץ ענבים (מקור הסוכר) בתוך חבית אטומה ללא כניסת אוויר. לאחר פירוק הסוכר, הפירווט יבחר בתהליך התסיסה בשל תנאי הסביבה נטולי החמצן, ובמהלך תהליך התסיסה יווצר חומר שנקרא אתאנול (כוהל בעל שני פחמנים). כאשר מפסיקים את התהליך באמצע, נקבל יין חצי יבש. אם ניתן לשמרים לאכול את כל הסוכר עד תומו, נקבל יין יבש, שהוא, מטבע הדברים, פחות מתוק.

בשאמפ חוקר את תהליך התסיסה

בשנים 1857-8 אנטואן בשאמפ חוקר את התהליך הכימי של תסיסה. הוא בודק את תהליך התסיסה בקני סוכר ומגלה, כי תסיסה נוצרת בעקבות פעולותיהם השונות של מיקרואורגניזמים מסוימים אשר מפעילים תהליכים כימיים המשנים את מבנה החומר.

ונשאלה השאלה:

מהו מקורם של האורגניזמים הזעירים הללו, מהיכן הם הגיעו?
מהאוויר?

או אולי הם מצויים בחומר עצמו?

בשאמפ חקר את תהליך התסיסה בחומרים רבים וביניהם חומר מעניין מאוד אשר חקירתו הביאה לתגלית מפתיעה.

באבן הגיר העתיקה יש חיים רדומים

בשאמפ בחר לבדוק את תהליך התסיסה בחומר מיוחד: מינרל אבן גיר עתיק בן כמה מיליוני שנה.

בשאמפ טיהר את התמיסה בה הוא השרה את אבן הגיר, כתמיד, כך שלא התאפשרו בה כל חיים. הוא גילה כי גם כאשר הבקבוקונים עם אבן הגיר היו אטומים היטב לכל השפעה חיצונית, כלומר, נשללה כל יכולת של גורמים חיצוניים, להתערב בתהליך – כעבור זמן מה החומר בבקבוקונים עדיין החל לתסוס. המיקרואורגניזמים אשר יצרו את תהליך התסיסה המשיכו להשתכפל.

המסקנה החשובה:

בשאמפ גילה כי התהליך של התסיסה באבן הגיר ובחומרים אחרים לא תלוי בגורם חיצוני. מקור האורגניזמים הוא לא האוויר – אלא הם מצויים בחומר עצמו, ותנאים מסוימים גורמים ל'הפעלתם'.

המסקנה נבדקה ואוששה על ידי מדענים נוספים לאורך השנים.

בשאמפ הסיק כי בתוך אבן הגיר ישנם מיקרואורגניזמים רדומים אשר בהינתן תנאי הסביבה המתאימים – הטמפרטורה המתאימה, האקלים המתאים – הם מתעוררים לחיים. בשאמפ הצליח לבודד את המיקרואורגניזמים והראה כיצד הם מייצרים שינויים כימיים בסביבתם.

בשאמפ 'מרדים' מיקרוזימאס 'חיים' (תהליך 'פיסטור' לפני פסטר)

מעניין לציין כי בשאמפ חימם את אבן הגיר יחד עם מעט מים לטמפ' של 572 פרנהייט וגילה כי 'כוח ההתססה' נעלם:

הגופים הקטנים הפסיקו לזוז בתנועה שאפיינה אותם בעבר, לפני תהליך החימום. הוא הסיק שהחימום 'הרדים' את המיקרואורגניזמים לכדי חוסר פעילות.

עקב החימום לא נוצר תהליך של תסיסה, אשר, בין היתר, גורם לחומר להירקב. בשאמפ יצר למעשה תהליך של 'פיסטור', עוד לפני שלואי פסטר כלל ידע במה מדובר. ההיסטוריה מלמדת כי פסטר גנב את רעיון הפיסטור מבשאמפ, וכפי שנראה בהמשך, זה לא היה הרעיון היחידי שהוא גנב ממנו.

מיקרוזימאס: גופים קטנים שחיים לנצח

בשאמפ קרא למיקרואורגניזמים הללו מיקוזימאס / מיקרוזימאס (mycozyma / microzyma), מילה שמקורה בשפה היוונית, ומשמעותה 'גופים קטנים שחיים לנצח'. היו השערות קודמות אודות קיומם, ולמעשה הם היו ידועים בשם molecular granulations.

בשאמפ היה הראשון להראות את קיומם של המיקרוזימאס באופן כימי, על אף שעדיין לא צפה בהם במיקרוסקופ. הראשון לצפות בקיומם הפיזיולוגי תחת מיקרוסקופ היה גונתר אנדרליין (Enderlein).

מיקרוזימאס / סומטידים / פרוטיטס / אקסוזומים: שמות שונים לאותה הישות

המיקרוזימאס ידועים כיום גם בשם סומטידס (somatids) או פרוטיטס (protits), ויש המשערים שגם אקסוזומים הם למעשה אחד משלבי ההתפתחות של הסומטידים.

אותם גופים זעירים מצויים בכל מקום

בשאמפ גילה במעבדתו כי המיקרוזימאס שיצרו את תהליך התסיסה בקני הסוכר הם זהים למיקרואורגניזמים אשר יצרו תהליכים כימיים שונים באבן הגיר, בתאי שמרים ובתוך תאי גופם של צמחים ובעלי חיים.

תנאי הסביבה של המיקרוזימאס קובעים את פעולתם

בשאמפ חקר את הנושא למשך כעשר שנים. על אף שפרסם באופן רשמי את ממצאיו בשנת 1864, האקדמיה הייתה מודעת לעבודתו המחקרית שנים רבות לפני כן.

בשאמפ הראה כיצד תופעת התסיסה היא תוצאה של תהליך תזונתם (תנאי הסביבה) של מיקרואורגניזמים חיים. הוא הכיר בכך שקיימים מיקרואורגניזמים באוויר, אך הוכיח תהליכית מבחינה כימית במחקר אמפירי כי לא הם אלו אשר מייצרים את תהליך התסיסה, הפירוק והריקבון של החומר, אלא המכניזם הפנימי של מיקרואורגניזמים אשר חיים בתוך החומר עצמו.

פלורנס נייטינגייל מחזקת את טענת בשאמפ

נייטינגייל, האחות הבריטית המפורסמת, רשמה באחד מפרסומיה בשנת 1860 [2]:

"מחלות הן לא ישויות נפרדות המסודרות לפי מחלקות, כמו חתולים וכלבים… גודלתי להאמין שלאבעבועות הייתה דגימה ראשונה, מקור ראשוני בעולם אשר החל להפיץ עצמו… ושמחלת האבעבועות לא יכולה 'להתחיל עצמה' מכלום, כפי שכלב לא יכול להיוולד ללא זוג כלבים שהיו הוריו. אך מאז ראיתי במו עיניי והרחתי במו אפי את מחלת האבעבועות גדלה בדגימות ראשוניות, בחדרים סגורים… היכן שלא הייתה כל אפשרות להדבקה; האבעבועות הופיעו (ללא 'הורים') כמקור ראשוני. ראיתי מחלות מופיעות ומשתנות והופכות למחלות אחרות. כלבים לא הופכים לחתולים… ראיתי איך צפיפות (במחלקה / צריף) גורמת לעליית חום גדולה יותר אצל החולים (שכבר היה להם חום לפני כן); מעט יותר צפיפות והחום הפך למחלת טיפוס הבטן; מעט יותר צפיפות וטיפוס הבטן התפתח לקדחת הטיפוס, והכל באותה המחלקה או הצריף… 'דוקטרינת המחלה הספציפית' היא מקלטם הגדול של מוחות חלשים, לא מתורבתים ולא יציבים – כמו מוחותיהם של אלו אשר שולטים כיום במקצוע הרפואי.
אין מחלות ספציפיות. ישנם תנאי מחלה ספציפיים."

אורגניזמים טוטיפוטנטיים

הסומטידים הם כתאים טוטיפוטנטיים – בעלי פוטנציה להפוך לכל סוג של תא (או אחר) בגוף.

ד"ר רוברט או יאנג פרסם את ממצאי מחקריו, כפי שראינו מעלה, צילומי מעבדה בהם נצפתה בקטריה אשר משנה את המבנה שלה למבנה של תא דם אדום ולהפך – תא דם אדום שינה את המבנה שלו לכדי מבנה של בקטריה. כלומר:

מבנה מולקולרי איננו דטרמיניסטי ודיפרנציאציה של תאים היא תהליך הפיך.

הסומטידס הטוטיפוטנטיים משנים את צורתם המולקולרית לסוג אחר של התמחות בגוף, עם הנחיות פעולה שונות, וזאת בהתאם למזון שהם מקבלים מהסביבה.

עבודתו החשובה של גסטון נאסנס (Gaston Naessens)

את השם 'סומטידים' נתן ליצורים הזעירי הללו ד"ר גסטון נאסנס, מדען מוביל בתחום חקר הדם שפעל בשנות ה-50, שהיה חלוץ אמתי בתחום התצפיות בדם "חי". באמצעות יכולותיו האופטיות הביצועיות של מיקרוסקופ האור הייחודי שלו, The Somatoscope, הוא הצליח לצפות ביחידת החיים הזעירה ביותר לה קרא בשם: סומטיד (המיקרוזימאס של בשאמפ).

הסומאטוסקופ של נאסנס מגיע לרמות הגדלה בקוטר של 20,000 עד 30,000 (והמיקרוסקופ של רייף מגדיל לקוטר של 60,000) – הרבה מעבר לגבול הקוטר של 2,500 במיקרוסקופים קונבנציונאליים. קראו עוד על אופן הפעולה של הסומאטוסקופ >

מתוך תצפיותיו ד"ר נאסנס הצליח להבין את מחזוריות החיים של הסומטידים הזעירים, באמצעות צפייה בצורות ההתפתחות המגוונות שלהם. תגליותיו הובילו אותו לתצפית נוספת על מה שנקרא "שער הגנה ביולוגי פנימי" (inner biological protection gate) [6] אשר למעשה חושף את מצבה של המערכת החיסונית.

ד"ר נאסנס הצליח לעקוב אחר מצבה של המערכת החיסונית מנקודת מבט חדשנית: התבוננות ויזואלית על דם חי באמצעות הערכה של המחזור הסומטידי הספציפי אשר מתרחש בדם. 

ישות בעל מחזור חיים פליאומורפי בעל 16 שלבים

כ-100 שנים לאחר בשאמפ, ד"ר נאסנס גילה צורת חיים תת תאית אולטרה-מיקרוסקופית, המסוגלת להשתכפל ולשנות מבנה. הוא כינה אותה "סומטיד" (גוף זעיר). נאסנס הצליח לבודד את הסומטיד מחוץ לגוףהמארח. הוא ציין כי הסומטיד היה בעל מחזור חיים פליאומורפי ויש לו מחזור חיים של שישה עשר שלבים, כאשר רק שלושת השלבים הראשונים של מחזור החיים הסומטי הם תקינים.

נאסנס גילה שכאשר המערכת החיסונית נחלשת או מופרעת כתוצאה מגורם חיצוני כלשהו, הסומטידים לא פועלים עוד במחזוריות של שלושת השלבים הראשונים, ועוברים למחזוריות של שלושת עשרה השלבים שאינם תקינים, וזאת על מנת להתנקות ולחזור להומאוסטזיס (שיווי משקל ביולוגי). היחלשות המערכת החיסונית יכולה להיגרם ממספר סיבות. למשל: חשיפה לזיהום כימי, קרינה מייננת או בלתי מייננת, שדות חשמליים, תזונה לקויה, תאונות, הלם, דיכאון ועוד סיבות רבות אחרות.

המחקר של נסנס, אשר ניתן לשחזור בכל מעבדה בעלת המיקרוסקופ המתאים, הוביל להקשרן של מחלות ניווניות (כגון דלקת מפרקים שגרונית, טרשת נפוצה, זאבת, סרטן ואיידס) להתפתחות הסומטידים במחזור הפתולוגי בן 16 השלבים. היכולת לקשר מחלה ספציפית לשלבים ספציפיים במחזוריות חייו של הסומטיד אפשרה לנאסנס 'לאבחן מראש' תנאים וסימפטומים לפני הופעתם הקלינית אצל המטופל.

דברי נאסנס:

"I've been able to establish a life cycle of forms in the blood that add up to no less than a brand new understanding of the basis of life. What we're talking about is an entirely new biology, one out of which has fortunately sprung practical applications of benefit to sick people, even before all of its many theoretical aspects have been sorted out."

"הצלחתי לבסס מחזור חיים של צורות בדם אשר מסתכם בהבנה חדשה לגמרי של בסיס החיים. מה שאנחנו מדברים עליו הוא ביולוגיה חדשה לגמרי, שמתוכה, למרבה המזל, יצאו יישומים פרקטיים מיטיבים לאנשים חולים, עוד לפני שכל ההיבטים התיאורטיים הרבים הוסדרו."

מהי המשמעות של מתן תרופה כנגד ישות שהגוף עצמו מייצר?

מתוך הנחת הפליאומורפיזם שניתן להוכיחה שוב ושוב בכל מעבדה בעלת הציוד המתאים, עלינו לשאול שאלה חשובה:

האם לא מן הנמנע כי אנו מזיקים לגופנו, כאשר אנו נותנים תרופות כנגד ישות חיה (חיידק / וירוס וכד') שהגוף עצמו מייצר באופן מכוון למטרת ניקוי רעלים?

עלינו לתת את הדעת על כך באופן רציני.

איך הגענו עד הלום? מדוע המידע הזה לא נפוץ?

פלגיאריזם במאה ה-19 והונאת תיאוריית החיידקים

מספר שנים לאחר פרסום תגליותיו של בשאמפ בקרב קהילת המדענים דאז, באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 (1864-5), לואי פסטר, פוליטיקאי ממולח וחבר של הקיסר, נוהג בפלגיאריזם וטוען, בנאום מאוד מפורסם, כי הרעיון שהתסיסה נוצרת על ידי מיקרואורגניזמים, הוא שלו. אלא שפסטר טוען כי מה שמאפשר את התסיסה הוא חיידקים מהאוויר, ולא מיקרואורגניזמים הנמצאים כבר בחומר עצמו ומייצרים תהליך ללא קשר לגורם חיצוני, כפי שטען בשאמפ.

לאחר נאום פסטר הוא הואשם בגניבה [2] [5], וקיבל ביקורת נוקבת ממדענים רבים, כולל בשאמפ בעצמו, שפרסם מאמר רשמי על גניבת רעיונותיו ועל עיוותם. למרות כל זאת, בשל קרבתו של פסטר לצמרת השלטון דאז, האנשים השולטים במידע המגיע להמונים 'משכו בחוטים', והפוליטיקה ניצחה את האמת: בשאמפ ורעיונותיו נדחקו לפינה חשוכה של ההיסטוריה, ופסטר ותיאוריית החיידקים עלו לקדמת הבמה.

עד היום לא הצליחו להוכיח את נכונותה של תיאוריית החיידקים באופן מדעי. לכל אורך ההיסטוריה נכשלו בהוכחת הידבקות והדבקה [5].

על אף זאת, המערכת הרפואית אימצה את תיאוריית החיידקים

למרות הכישלון להוכיח את התיאוריה, בחרה המערכת הרפואית לאמץ אותה אל חיקה, למוטט במכוון את מערכות הבריאות האלטרנטיביות אשר פעלו עד אותה עת, ולהקים אוניברסיטאות המלמדות רפואה על בסיס התיאוריה. תיאוריית החיידקים איפשרה את יצירתה של מערכת רפואית ענפה המושתתת על חיסונים ועל תרופות. לואי פסטר הפך אנשים רבים לעשירים כקורח, והתעשר לא מעט בעצמו.

תפישה חדשה של בריאות: הדם יוצר את מהותן של כל הישויות החיות בגופנו

הסומטידים עומדים בבסיסה של 'רפואת פני השטח' – Bio-Terrain Medicine לפיה הסביבה קובעת את מהות החומר – כמו בטבע, כך גם בגוף האדם.

מקורות והערות:

[1] What has become of the Rife Microscope? / Christopher Bird / New Age Journal, Boston, March 1976, pp 41-47
[2] Ethel Douglas Hume, 'Bechamp or Pasteur? A lost chapter in the history of biology', 1923
[3] Dr. Barre Lando / https://youtu.be/gZ3bL23bsiQ
[4] ביוטכנולוגיה במטבח / ד"ר ארז גרטי, מכון דוידסון
[5] מיתוס ההידבקות, תומס קוואן / The contagion myth, Thomas Cowan
[6] Gaston Naessens and 714X / by Dr. Gaston Naessens Jacinte Levesque Naessens / FAIM.org