אילו חירויות נותרות בידינו כאשר נלקח מאתנו הכל? ומה בכל זאת ביכולתנו לעשות כאשר אנו חשים שאין לנו כל שליטה בסיטואציה הנתונה? על החירות האחרונה שנותרה בידי האדם, ועל היכולת למצוא משמעות בתוך קיום בלתי נסבל.
“פשר הסבל”
בספרו החכם והנוגע ללב, “האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה”, כותב ויקטור פראנקל:
“כל אימת שאדם עומד לפני מצב ללא מנוס, כל אימת שאדם ניצב מול גורל שאין לשנותו, למשל לפני חולי חשוך מרפא, כגון מחלת סרטן שאינה ניתנת לניתוח, אותה שעה ניתנת לו הזדמנות אחרונה להגשים את הנעלה בערכים, לקיים את הפשר העמוק ביותר, את פשר הסבל. שכן הדבר החשוב מכל הוא, איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל, כיצד אנו מקבלים ייסורים.”
(האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה, עמוד 136, הוצאת דביר 1970)
אני ממליצה בחום לקרוא את ספרו הנפלא של ויקטור פראנקל, “האדם מחפש משמעות”. לדידו של פראנקל, ניצול מחנה הריכוז אושוויץ ופסיכיאטר ונוירולוג טרם השואה, יכולה הייתה נפשו להתמודד עם תלאות הזוועות שחווה תוך עצירת ההידרדרות אל תהום הייאוש רק בזכות העובדה שהיה לו משהו לחיות עבורו. משמעות ששווה הייתה בעיניו את כל הסבל – השלמה ושחזור של כתב היד של ספרו “הרופא והנפש” שאבד לו באושוויץ. שהותו במחנה ההשמדה אושוויץ העניקה לו תובנות רבות, אותן הוסיף לשיטת הטיפול אקזיסטנציאליסטית-הומנית אותה פיתח לפני הגיעו למחנות, ולה קרא בשם “לוגותרפיה”.
המילה “לוגוס” פירושה ביוונית “פשר”, “משמעות”. שיטת הטיפול שפיתח פראנקל, הלוגותרפיה, מבקשת לטפל בנפשו הפצועה של האדם באמצעות מציאת המשמעות האמתית לחייו, מציאת הפשר האישי שעבורו לסבלו תהיה משמעות ועל כן יישאנו בכבוד. הוא מדגיש את חשיבותה של האחריות שעל האדם לקחת על התנהלותו בעולם, כאשר אותה אחריות תובילו למשמעות הסובייקטיבית, הייחודית, לחייו. לפי פראנקל, אותה משמעות היא זו שמעניקה טעם אמתי לחייו של האדם, ומעניקה לו את האומץ, את הסיבולת, להתמודד עם כל סבל אשר ייקרה בדרכו.
ניהיליזם מודרני
האדם החי בעידן המודרני הפך קהה, ניהיליסט, וכתוצאה מכך איבד את תחושת התכלית המהותית כל כך להתפתחותה של נפש בריאה. את המשמעות האישית אצל האדם המודרני החליפו ריק קיומי, שעמום, אדישות וקהות הנפש, ובעקבותיהם לא איחרו לבוא תחושות שליליות מאפיינות – דיכאון, חרדות ונוירוזות, אגרסיביות, התמכרויות למיניהן. פראנקל טוען כי בעקבות התרחקותו של האדם מן הטבע, ומן המסורות העתיקות שהנחו את התנהלות האדם בעבר, איבד זה את ערכיו ואת דעותיו, וכיוון שאין לו כל הדרכה אינו יודע עוד כיצד עליו להתנהל בעולם, ואינו בטוח מה עליו לעשות בכל סיטואציה. אף טען פראנקל כי משום שאיבד את דרכו האישית, לא ירחק היום בו יידרדר האדם לכדי קונפורמיזם טהור, וישתרך אחר העדר ואחר הטוטליטריזם. הפתרון הינו מציאת הסיבה האישית שתעניק תכלית לחייו של האדם, תעניק תכלית לסבלו, ותאפשר לו לפעול בכל רגע על פי מצפונו וערכיו, ולזכור כי יש לו אחריות בפני מישהו, או משהו, אף אם נגזל ממנו כל עולמו.
פראנקל מצטט בספרו רבות את ניטשה, באומרו:
“מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך.”
בין אם יהיה ה”למה” הזה אהבה לילד או לבן/בת הזוג, הגשמת יכולתו הייחודית כאמן או מדען, אמונה עזה באלוהים או אחר; הסיבה שמעניקה לאדם את התעצומות הנפשיות לעמוד בפני סבל גדול, ולהבין כי סבל זה איננו לחינם, יש לו משמעות, והמשמעות הינה לשאת אותו בגאון כדי להתייחד לבסוף עם האהוב, כדי להגשים את יצירת האמנות או את הכתב המדעי, כדי ללמוד שיעור ביקום. יש לו לאדם אחריות בפני משהו, או בפני מישהו:
“הדגשה זו של קבלת עול אחריות באה לידי ביטוי בציווי הקטגורי של הלוגותרפיה האומר: “חיה כאילו חיית חייך בפעם השניה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה, כשם שאתה עומד לקלקל עכשיו!”
(האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה, עמוד 132, הוצאת דביר 1970)
וגם:
“הלוגותרפיה מבקשת להקנות לחולה את מלוא תודעת אחריותו; לכן צריך שתניח בידו את הברירה לקבוע, על מה, בפני מה ובפני מי הוא רואה את עצמו אחראי.”
(האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה, עמוד 133, הוצאת דביר 1970)
חירותו האחרונה של האדם
ויקטור פראנקל ואסכולת הפילוסופיה הסטואית חולקים כמה רעיונות פילוסופיים דומים. אחד הרעיונות נוגע ליכולת שליטתו של האדם בעולם. לפי הסטואים, אל לנו להתמקד בדברים שאין לנו עליהם שליטה. עלינו להתמקד בדרך שבה אנו מתנהלים בתוך הסיטואציה, באופן שליטתנו בעצמנו, ולא בסביבתנו. עלינו לשאול את עצמנו: האם יש לי שליטה בדבר שלילי זה? אם יש לי שליטה, עליי לנסות ולשנות את הדבר. אם אין לי שליטה, עליי להפסיק לנסות ולשנות את הדבר. עליי לקבלו כפי שהוא, ולהתמקד בדברים שיש לי עליהם שליטה, כמו דרך ההתנהלות שלי אל מול הדבר. גם לפי פראנקל, חירותו האחרונה של האדם הינה בחירתו כיצד יתנהל בסיטואציה, קשה ככל שתהיה. על פי פראנקל, ניתן לגזול ממנו, מן האדם, כל דבר אשר לו – אהוביו, רכושו, יכולת תנועתו במרחב, פרטיותו – אך לא ניתן לגזול ממנו את יכולתו להתנהל לפי רצונו ולפי ערכיו תחת הנסיבות. לאדם יתכן ולא קיימת החירות לשנות את הבעיה בה הוא נתקל, אך קיימת לו החירות לשנות את יחסו לבעיה. כלומר, לא המצב הנתון הוא שיקבע מי אני, אלא אני אקבע, השליטה היא בידיי, ויש באפשרותי לנהוג על פי ערכיי.
האם אשא את סבלי בכבוד
פראנקל כותב על נושא החירות האישית רבות בספרו, ונותן דוגמאות רבות אודות אסירים אשר בחרו לשאת את יגונם בכבוד, לעומת אסירים אחרים אשר נפשם לא עמדה בתלאות, ונרמסה תחת עול המגף הנאצי; נכנעו הם לייאוש. כמובן שלא נוכל להאשימם, שכן לא נוכל לדעת מה היינו אנו עושים אילו אנו בנעליהם. כיצד היינו מגיבים במצב איום שכזה? במצבים בהם הסביבה מאלצת את האדם לעמוד בפני הרצון הקמאי ביותר – הישרדות – לא ניתן לשפוט את האחר. נוכל להתבונן וללמוד, לחזק את ערכינו ודעותינו, לקוות כי נפשנו תוכל לנו אם נעמוד אנו תחת המבחן הנורא מכל. יתכן ואנו עצמנו לא עומדים בפני מבחנים איומים שכאלה בחיי היום-יום; אך אנו יכולים לעמוד בפני מבחנים קטנים יותר בחומרתם, שאף הם מייצרים אצלנו תחושה של חוסר שליטה בעולם, ומעוררים בכך את תסכולנו. חירותינו האחרונה, הבחירה שלנו לעמוד איתן אל מול הקושי, להוות דוגמה כדמות אנושית אמיצה היכולה לתסכול, את האפשרות “למות בכבוד” – חירות זו אין לאיש היכולת לגזול מאתנו. מבין כל האפשרויות הקיימות ועומדות בפנינו, בידנו נמצאת הבחירה כיצד נתנהג.
היו בריאים ומחוזקים,
מעניין מאוד וגם רלוונטי לתקופה. תודה.