אילו חירויות נותרות בידינו כאשר נלקח מאתנו הכל? מהי הבחירה האחרונה שיש באפשרותנו לעשות במצב הגרוע ביותר, שאין לנו עליו כל שליטה? על החירות האחרונה שנותרה בידי האדם, ועל היכולת למצוא משמעות בתוך קיום בלתי נסבל.
"פשר הסבל"
בספרו החכם והנוגע ללב, "האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה", כותב ויקטור פראנקל:
"כל אימת שאדם עומד לפני מצב ללא מנוס, כל אימת שאדם ניצב מול גורל שאין לשנותו, למשל לפני חולי חשוך מרפא, כגון מחלת סרטן שאינה ניתנת לניתוח, אותה שעה ניתנת לו הזדמנות אחרונה להגשים את הנעלה בערכים, לקיים את הפשר העמוק ביותר, את פשר הסבל. שכן הדבר החשוב מכל הוא, איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל, כיצד אנו מקבלים ייסורים."
(האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה, עמוד 136, הוצאת דביר 1970)
אני ממליצה בחום לקרוא את ספרו הנפלא של ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות". לפי פראנקל, ניצול מחנה הריכוז אושוויץ ופסיכיאטר ונוירולוג טרם השואה, נפשו יכולה הייתה להתמודד עם הזוועות שחווה בשואה, ללא הידרדרות אל תהום הייאוש, רק בזכות העובדה שהיה לו משהו לחיות עבורו. הייתה לו משמעות שהוא החזיק בה, משהו ששווה היה בעיניו את כל הסבל. המשמעות האישית שלו הייתה השלמה ושחזור של כתב היד של ספרו "הרופא והנפש", כתב יד שאבד לו באושוויץ. פרנקל מספר שהשהות שלו במחנה ההשמדה אושוויץ העניקה לו תובנות רבות, אותן הוסיף לשיטת טיפול אקזיסטנציאליסטית-הומנית אותה פיתח לפני הגיעו למחנות, ולה קרא בשם "לוגותרפיה".
המילה "לוגוס" פירושה ביוונית "פשר", "משמעות".
שיטת הטיפול שפיתח פראנקל, הלוגותרפיה, מבקשת לטפל בנפשו הפצועה של האדם באמצעות מציאת המשמעות האמתית לחייו, מציאת הפשר האישי שעבורו לסבלו תהיה משמעות ועל כן יישא את סבלו בכבוד. הוא מדגיש את חשיבותה של האחריות שעל האדם לקחת על התנהלותו בעולם. האדם צריך ללמוד איך לקחת אחריות על עצמו, על מעשיו, על רגשותיו ועל מחשבותיו. והאחריות תוביל את האדם למשמעות הסובייקטיבית, הייחודית, לחייו. לפי פראנקל, אותה משמעות היא זו שמעניקה טעם אמתי לחייו של האדם, ומעניקה לו את האומץ להתמודד עם כל סבל אשר ייקרה בדרכו. משמעות מייצרת בני אנוש עם סיבולת רגשית גבוהה.
ניהיליזם מודרני
האדם החי בעידן המודרני הפך קהה, ניהיליסט, וכתוצאה מכך איבד את תחושת התכלית המהותית כל כך להתפתחותה של נפש בריאה.
את המשמעות האישית אצל האדם המודרני החליפו ריק קיומי, שעמום, אדישות וקהות הנפש, ובעקבותיהם לא איחרו לבוא תחושות שליליות מאפיינות – דיכאון, חרדות ונוירוזות, אגרסיביות, התמכרויות למיניהן.
פראנקל טוען כי בעקבות התרחקותו של האדם מן הטבע, ומן המסורות העתיקות שהנחו את התנהלות האדם בעבר, איבד האדם את ערכיו ואת דעותיו. וכיוון שאין לו כל הדרכה מן הטבע ומן המסורת, מסתובב הוא אבוד, אינו יודע עוד כיצד עליו להתנהל בעולם, ואינו בטוח מה עליו לעשות בכל סיטואציה. כמו ילד.
ומשום שאיבד את דרכו האישית, לא ירחק היום בו יידרדר האדם לכדי קונפורמיזם טהור, וישתרך אחר העדר ואחר הטוטליטריזם.
אז מה הפתרון?
הפתרון הוא מציאת הסיבה האישית שתעניק תכלית לחייו של האדם. משמעות פרטית שהוא עצמו העניק לה את העוצמה הרגשית שהיא מעניקה לו בחזרה. תכלית לסבלו, אשר תאפשר לו לפעול בכל רגע על פי מצפונו וערכיו, ותזכיר לו כי יש לו אחריות בפני מישהו, או משהו, אף אם נגזל ממנו כל עולמו.
פראנקל מצטט בספרו (רבות) את ניטשה, באומרו:
"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך."
בין אם יהיה ה"למה" הזה אהבה לילד או לבן/בת הזוג, הגשמת יכולתו הייחודית כאמן או מדען, אמונה עזה באלוהים או אחר; הסיבה שמעניקה לאדם את התעצומות הנפשיות לעמוד בפני סבל גדול, ולהבין כי סבל זה איננו לחינם, יש לו משמעות, והמשמעות הינה לשאת אותו בגאון כדי להתייחד לבסוף עם האהוב, כדי להגשים את יצירת האמנות או את הכתב המדעי, כדי ללמוד שיעור ביקום.
חשיבותה של תחושת האחריות
לאדם יש אחריות בפני משהו, או בפני מישהו:
"הדגשה זו של קבלת עול אחריות באה לידי ביטוי בציווי הקטגורי של הלוגותרפיה האומר: "חיה כאילו חיית חייך בפעם השניה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה, כשם שאתה עומד לקלקל עכשיו!"
(האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה, עמוד 132, הוצאת דביר 1970)
וגם:
"הלוגותרפיה מבקשת להקנות לחולה את מלוא תודעת אחריותו; לכן צריך שתניח בידו את הברירה לקבוע, על מה, בפני מה ובפני מי הוא רואה את עצמו אחראי."
(האדם מחפש משמעות / מבוא ללוגותרפיה, עמוד 133, הוצאת דביר 1970)
חירותו האחרונה של האדם
ויקטור פראנקל ואסכולת הפילוסופיה הסטואית חולקים כמה רעיונות פילוסופיים דומים. אחד הרעיונות נוגע ליכולת שליטתו של האדם בעולם.
לפי הסטואים, אל לנו להתמקד בדברים שאין לנו עליהם שליטה. עלינו להתמקד בדרך שבה אנו מתנהלים בתוך הסיטואציה, כלומר – בתגובה שלנו למה שמתרחש. עלינו לשים את המיקוד שלנו באופן שליטתנו בעצמנו, ולא בסביבתנו. מיקוד שליטה פנימי – ולא חיצוני. עלינו לשאול את עצמנו: האם יש לי שליטה בדבר שלילי זה? אם יש לי שליטה, עליי לנסות ולשנות את הדבר. אם אין לי שליטה, עליי להפסיק לנסות ולשנות את הדבר. עליי לקבלו כפי שהוא, ולהתמקד בדברים שיש לי עליהם שליטה, כמו דרך ההתנהלות שלי אל מול הדבר.
גם לפי פראנקל, חירותו האחרונה של האדם הינה בחירתו כיצד יתנהל בסיטואציה, קשה ככל שתהיה. גם פרנקל מתמקד בתגובה שלנו לסיטואציה, ולא בסיטואציה עצמה. לפי פראנקל, ניתן לגזול ממנו, מן האדם, כל דבר אשר יש לו – ניתן לגזול את אהוביו, את רכושו, את יכולת תנועתו במרחב, את פרטיותו – אך לא ניתן לגזול ממנו את יכולתו להתנהל לפי רצונו ולפי ערכיו תחת הנסיבות.
לאדם יתכן ולא קיימת החירות לשנות את הבעיה בה הוא נתקל, אך קיימת לו החירות לשנות את יחסו לבעיה. כלומר, לא המצב הנתון הוא שיקבע מי אני, אלא אני אקבע, השליטה היא בידיי, ותמיד יש באפשרותי לנהוג על פי ערכיי.
האם אשא את סבלי בכבוד
פראנקל כותב רבות על נושא החירות האישית בספרו. הוא סיפר את סיפורם של אסירים שבחרו לשאת את יגונם בכבוד, לעומת אסירים אחרים אשר נפשם לא עמדה בתלאות… ונרמסה תחת עול המגף הנאצי. הם נכנעו לייאוש. והייאוש, דרכו לייצר בנו מנגנונים של הרס עצמי אשר מדלגים מעל ערכינו ואמונותינו. האם נוכל להאשים את אותם האסירים שהמשיכו את כוונת הנאצים והחלו לרמוס את עצמם, את זהותם האנושית, את כל מה שהאמינו בו? האם נוכל לדעת מה אנחנו היינו עושים אילו אנחנו בנעליהם? איך היינו מגיבים במצב כזה? במצבים בהם הסביבה מאלצת את האדם לעמוד בפני הרצון הקמאי ביותר – הישרדות – לא פשוט לשפוט את האחר בנחרצות. אך נוכל להתבונן וללמוד, לחזק את ערכינו ודעותינו, לקוות כי נפשנו תוכל לנו אם נעמוד אנחנו תחת המבחן הנורא מכל. יתכן ואנחנו לא עומדים בפני מבחנים איומים שכאלה בחיי היום-יום; אך אנחנו יכולים לעמוד בפני מבחנים קטנים יותר בחומרתם, שגם הם מייצרים אצלנו תחושה של חוסר שליטה בעולם, ומעוררים בנו תסכול.
חירותינו האחרונה היא הבחירה שלנו לעמוד איתן אל מול הקושי. הבחירה להוות דוגמה כדמות אנושית אמיצה היכולה לתסכול. הבחירה באפשרות "למות בכבוד". את החירות הזו אין לאיש היכולת לגזול מאתנו, היא רק שלנו. מבין כל האפשרויות הקיימות ועומדות בפנינו, בידנו נמצאת הבחירה כיצד נתנהג.
מה מפעיל אותנו?
כשאנחנו מרגישים שאנחנו סוערים מבפנים כי הוא אמר כך וכך, והיא עשתה כך וכך… לפני שאנחנו מגיבים אנחנו יכולים לנשום נשימה עמוקה, לעורר את מערכת העצבים הפרא-סימפתטית ולהגיב ממקום יותר רגוע. לקחת בחזרה לידנו את השליטה בהתנהגות שלנו. לא למהר ולהגיב באימפולסיביות. לבחור להתנהג באופן שתואם את הערכים שלנו, שתואם את מי שאנחנו רוצים להיות.
(אנחנו כבר כל מה שאי פעם רצינו להיות, אי שם מתחת לכל מנגנוני ההגנה של האגו)
באהבה,
מעניין מאוד וגם רלוונטי לתקופה. תודה.