תמלול הסרטון:
אז מה המחיר שאתם מוכנים לשלם כדי להתעורר לתוך ההתפתחות הרוחנית שלכם, לתוך הצמיחה האישית שלכם? מה המחיר שאתם, ספציפית, מוכנים לשלם? זו שאלה מאוד מעניינת! ולכל אחד ואחת מאתנו מחיר אחר. אני אחזור לזה בהמשך. זה היה כדי לעורר. כדאי לכם להישאר עד הסוף, יהיה מעניין. לפני כן אני רוצה לדבר על נושא רלוונטי וקשור – על כאב. על היקשרויות לכאב. על חוסר יכולת לשחרר.
לכל כאב שאנחנו חשים, יש הרי מטרה. יש כאן הרבה אנשים שמודעים לזה. ועובדים על זה.
לכאב יש מסר
יש לו מה לומר, נכון? יש לו שיעור כלשהו ללמד אותנו במקום הספציפי בו אנחנו מרגישים את הכאב. הוא הרי לא מגיע סתם כך משום מקום. אני לא מדברת על כאב אקוטי שנובע מפגיעה חיצונית, משהו מפתיע. אני מדברת על כאב שהגוף שלנו מייצר בכוחות עצמו. מבפנים החוצה. בין אם יהיה זה כאב פיזי ובין אם רגשי.
כאב פיזי, למשל, הוא ביטוי של רגש שלילי. הוא היבט נוסף של הרגש השלילי שאנו חשים לגבי עניין מסויים. הוא ביטוי פיזיולוגי של רעיון ברמה האנרגטית, של אמונה שלילית שיש לנו על העצמי שלנו, על אחרים או על העולם.
לדוגמה:
- אם אדם אוצר בתוך גופו הרבה כעס ותסכול, חרדה ופחד, רגשות אשם.
- או אם האדם שאפתן יתר על המידה, באופן לא מאוזן, ומבקש להשיג עוצמה וכוח, נמצא במרדף גדול אחר הרצונות הללו. הוא מפעיל את בלוטת האדרנל במידה לא מאוזנת.
סביר ששני האנשים הללו ירגישו לעתים תכופות מעין תחושת התכווצות בבטן העליונה. כיווץ, חום, דחיסות ושלל תחושות לא נעימות. אנחנו מרגישים את האזור הזה כשאנחנו בסטרס.
זהו אזור צ'אקרת מקלעת השמש. היא ממוקמת בערך 3 אצבעות מעל לטבור, והיא אחראית על האנרגיה שזורמת לקיבה, למעי, כיס המרה, טחול, כבד ואיברים נוספים באזור. כאשר הצ'אקרה הזו לא מאוזנת, אנחנו נתחיל לראות בעיות פיזיולוגיות באיברים הללו – הם לא יקבלו מספיק אנרגיה, או, כמו בדוגמה שציינתי – יקבלו יותר מדי אנרגיה.
רק לרגע, מהן צ'אקרות?
למי שלא מכיר או מכירה, הצ'אקרות בגופנו הן מרכזי אנרגיה. אנרגיה שמסתובבת במערבולת בנקודות ספציפיות בגוף. דמיינו גלגל שמסתובב ומאפשר זרימה טובה של האנרגיה בגוף. של החשמל שמאפשר את החיים בגוף. כדי שהאנרגיה שלנו תזרום בגוף בצורה חלקה, מצ'אקרה לצ'אקרה, על מהירות תנועת הגלגלים הללו להיות מאוזנת – לא חלשה מדי ולא חזקה מדי.
מה קורה אם הגלגל זז לאט מדי?
כשהגלגל תקוע, מסתובב באיטיות, הזרימה של האנרגיה נחלשת. ובדומה לנהר או לנחל, כשאין זרימה טובה של המים – הכל מתחיל להתעפש. כך גם אצלנו. כשהגלגל שלנו יהיה אומלל, חלש ומסכן, אנחנו נרגיש התעפשות מנטאלית ורגשית. ופיזיולוגית כתוצאה מכך, כמובן. נרגיש מחסור באנרגיה בנקודה המסויימת עליה אחראי אותו הגלגל, אותה הצ'אקרה. לא יהיה מספיק חום. נרגיש קור רגשי, קור וייאוש מנטאלי, וגם קור פיזיולוגי. הגוף שלנו יתחיל לייצר מיחושים ובעיות שנגרמות בגלל מחסור באנרגיה, כמו חולשה ועייפות, במיקום הספציפי. שכמובן משליך ומשפיע על שאר המיקומים בגוף. בגוף הכל פועל יחד, הישויות פועלות בצוותא לטובת המכלול. וכשאחת הישויות חלשה, הגוף כולו מרגיש את ההשפעה. אי אפשר לעשות שינוי במקום אחד ולא להרגיש אותו במקום אחר בגוף, הכל משפיע על הכל.
ויש אפשרות נוספת – הגלגל זז מהר מדי!
ואז יש עודף של אנרגיה במקום. אנחנו נרגיש מיחושים ובעיות שנגרמות בגלל עודף של אנרגיה, בגלל חום גדול מדי, שריפה, צריבה, דלקתיות, כיבים. יותר מדי אש.
כאן נחזור לדוגמה שלנו, של האדם שאוגר הרבה כעס, או שאפתן יתר על המידה:
כעס הוא חום, עודף באנרגיה. המקום לאגירת כעס וזעם הוא בבטן העליונה והתחתונה, בייחוד העליונה. בצ'אקרת מקלעת השמש. Solar Plexus. אדם שמרגיש כעס על בסיס קבוע, נשים לב לכך שהוא יפתח בעיות במערכת העיכול, כיוון שהיא קרובה מאוד לאזור. ואם האזור חם מדי, יש בו אנרגיה עודפת באופן קבוע, כמו תנור – מה יקרה? אם הקיבה והמעי יושבים ליד תנור חם כל הזמן, גם בקיץ וגם בחורף, תהיה לכך השפעה. אנחנו נתחיל לראות בעיות באזורים הללו, בגלל עודף של חום.
אז כאב נוצר מתוך בסיס של אמונה.
כאב הוא תוצאה של פרשנות פרטית שלי על העולם
הפרשנות שלי נובעת מתוך מערכת היחסים שלנו עם העצמי ועם היקום מחוצה לעצמי. כאב פיזי הוא רעיון מופשט שהלך לבקר במימד הפיזי. זה רעיון שהתקבע, רעיון שנקשרתי אליו, אני מאמינה בנכונותו, הוא נוכח בחיי, נוכח במוחי, נוכח ברגשותיי – ולכן הוא בא לידי ביטוי ברמה הפיזיולוגית. הוא מתבטא במציאות הגשמית, manifested.
כל כאב פיזי, פרט לאקוטיים הפתאומיים, אני ייצרתי בגופי בעצמי, אתם ייצרתם בעצמכם –
את הפיברומיאלגיה, שאגב, החלמתי ממנה למרות שכל הרופאים אמרו לי "תתכונני לחיות עם זה". שיניתי את התזונה שלי ואת המיינד-סט שלי והפיברומיאלגיה נעלמה, כי זו לא מחלה, זה סט של סימפטומים. שלא יגידו לכם שזה לכל החיים, את הכל אפשר לשנות. הכל אנחנו מייצרים בעצמנו. את הסוכרת. את האסתמה. את נשירת השיער, את הפסוריאזיס, את הסרטן.
אנחנו אכן מקבלים מידע בתורשה, אלו הגנים שלנו. אבל הסביבה של הגן היא זו שתקבע איזה ביטוי של הגן יבוא לידי ביטוי. לגן אחד יש שלל דרכים להתבטא. הגן לא מופעל או נכבה. הוא פשוט מבטא פן אחר שלו. הסביבה של הגן קובעת אם הוא יבוא לידי ביטוי בדרך א' או בדרך ב'. זו אפיגנטיקה, שזה אומר: "מעל הגן", הסביבה היא "מעל הגן". ומהי הסביבה של הגן? הגן הרי נמצא בתוך כל תא בגוף שלנו. אז הסביבה היא הדם שלנו. וחומציות הדם שלנו (PH) היא שתכריע את הכף לכאן או לכאן. דם חומצי מייצר בעיות. הדם שלנו צריך להיות מאוזן, בסיסי. אבל גלשתי.
הנקודה שלי כאן היא, שיש לנו שליטה גם על המידע שקיבלנו בתורשה. גנים לא חקוקים באבן, הם לא גזר דין. הם הצעה. ואנחנו לא חייבים לקחת את ההצעה, אם יש לנו אפשרות אחרת.
לדוגמה:
נניח ובגנים של אילנה יש מידע על אסתמה, כיוון שיש לאימא שלה אסתמה, וגם לסבתא וגם לאימא של סבתא יש אסתמה. מה מפעיל את האסתמה? יש אמונה משפחתית כאן של אסתמה. ואסתמה, ידוע לכולם, עוברת בתורשה – זו אמונה מקובעת היטב. "ידוע לכולם". גם אמונות הן מידע שעובר בגנים, אגב. גם רגשות. כל מידע שהגוף של אימא ואבא הכיל כשהם יצרו את התא הראשון (הזיגוטה) שהפך להיות אני – עבר גם אליי. כל הרגשות, האמונות, כל הבעיות הרגשיות והפיזיולוגיות. כולל אלו של הסבא והסבתא וגם של הסבא והסבתא שלהם וגם של האדם הקדמון, גם ממנו יש לנו שיירי גנים הרי – וכל הכל טוב הזה עבר אליי.
אז אצל אילנה יש מידע על אסתמה. אבל מישהו שאל את עצמו למה דווקא במשפחה של אילנה יש אסתמה?
מהי הסביבה שמאפשרת את הביטוי הספציפי הזה שנמצא בגן של האסתמה? האם הבית של אילנה הוא בית מלא בסטרס? מתי התפרצה אצל אילנה האסתמה? כתוצאה מאירוע שהיה בו הרבה מתח אולי? או אולי בבית של אילנה אוכלים רק אוכל מטוגן, שמן, עוגיות ועוגות בשפע, אוכל מקופסאות שימורים ובקיצור – לא בריא? הרי זה מתכון להפעלה של ביטוי שלילי של הגן. גן יכול להתבטא באופן מאוזן, והוא יכול להתבטא באופן לא מאוזן. והביטוי תלוי בסביבה שנותנים לגן. בחומציות של הדם. אם ניתן לגן סביבה לא בריאה פיזית ורגשית, דבר שיתבטא בדם חומצי, הגן יתבטא בהתאם.
הגוף שלנו מייצר ישויות זעירות בהתאם ל"מה שצריך".
הגוף שלנו מאוד חכם, פלא הבריאה. ישויות בגופנו כמו חיידקים, וירוסים, טפילים, פטריות – אלו מיקרואורגניזמים שנמצאים בגוף שלנו באופן קבוע, נכון? הם מהווים 90% מהגוף שלנו. תאים אנושיים מהווים רק 10%, זה מטעה בגלל הגודל. תא אנושי הוא מאוד גדול, אבל המיקרואורגניזמים הם הרוב המוחלט בגוף, אנחנו בעצמנו חיידקים, וירוסים, טפילים ופטריות. זה אנחנו, הם לא רק "נמצאים בגוף", הם הגוף. אם יש לנו מזל אז במצב מאוזן. אז "הם לא עושים בעיות", כביכול. אבל האם הם עושים את הבעיות? כשהם מתחילים להתרבות אומרים ש"נוצרות בעיות". אבל למה הם מתרבים? למה הם התרבו פתאום? מה הסיבה? האם הם הבעיה? או משהו אחר שגרם להם להתרבות? הרי אם הם חיים בגוף שלי באופן קבוע, אף אחד לא הדביק אותי מבחוץ, נכון? הם חיים אצלי. משהו גרם להם להתרבות מעבר למצב המאוזן. הישויות האלו, בטבע, תפקידן למחזר. זה צוות הניקיון של הטבע. וישנן עדויות רבות מאוד לכך שזה התפקיד שלהם גם בגוף שלנו.
כתבתי מדריך מפורט על הנושא, מוזמנים לקרוא – 'המדריך לצופה המתאורר' >
במדריך תמצאו את כל העדויות לכך שהגוף שלנו נותן למיקרואורגניזמים הללו הוראה, להתחיל להתרבות כאשר יש בהם צורך.הגוף שלנו מייצר את הישויות הללו בהתאם לצורך. תראו תא דם אדום שהופך את עצמו לחיידק. ישות מולקולרית משנה את המבנה שלה והופכת לישות מולקולרית מסוג אחר. אם תא דם אדום הופך לחיידק, ואני לוקחת אנטיביוטיקה נגד החיידק, מה אני עושה פה בעצם? הגוף שלי החליט לעשות את זה הרי, אז מה אני עושה?
הבהרה: אני לא ממליצה לא לקחת אנטיביוטיקה. אין לי הסמכה לתת המלצות מסוג זה, וגם – כל עניין לגופו. אני מעלה רעיון שלדעתי חשוב לשקול ולהרהר בו.
קנדידה, למשל. קנדידה נמצאת אצלנו באופן קבוע במעי, על העור או בנרתיק של האישה. זו פטריה שאומרים לנו ש"היא אוהבת לאכול סוכר", נכון? יתכן וסוכר הוא האוכל העיקרי של פטריית הקנדידה. ואם אנחנו אוכלים הרבה סוכר, יש בגוף שלנו עודף. אז יתכן והמוח נותן הנחיה לקנדידה להתרבות כדי להיפטר מעודפי הסוכר הללו, נכון? אם זה התפקיד שלה. ואיך "נפטרים מקנדידה"? באמצעות תזונה דלת סוכר. דלת פחמימות, שגם הן מתפרקות הרי לסוכר. אורז לבן, זה סוכר. פסטה לבנה, זה סוכר. כל דבר שהוא לא מלא הוא סוכר בלבד. אבל זו הטעיה, אנחנו לא "נפטרים מהקנדידה". היא פשוט חוזרת למצב מאוזן, היא נשארת בגוף. אבל אין עוד צורך בכמות גדולה שלה, אין עודפים של סוכר אם עשינו את הדיאטה דלת הסוכר. זו דוגמה טובה לאופן שבו הסביבה, חומציות הדם, קובעת את המצב הבריאותי שלנו באופן ישיר.
אנחנו קובעים את מצבנו הבריאותי לא רק באמצעות המזון שאנחנו אוכלים. אלא גם באמצעות הרגשות שלנו.
רגשות הם כימיקלים. מולקולות שזורמות אצלנו בתוך הדם ומשנות את ההרכב הכימי שלו. מצבים של סטרס, דיכאון, עצב, אשמה, בושה ושלל הרגשות השליליים, ידוע לנו כבר זמן מה שהם מייצרים אצלנו כימיה לא טובה בגוף, הרכב לא בריא של הדם. וכאשר ההרכב של הדם הוא לא בריא, לא מאוזן – הביטויים השליליים של הגנים שלנו מתחילים "להרים את הראש".
הכאבים הפיזיולוגיים שלנו הם ביטוי של הכאבים הרגשיים. של המחסורים הנפשיים.
של האמונות המקובעות שלנו. אם נחזור לדוגמה של האדם השאפתן יתר על המידה, אז יש לו אמונה שמניעה אותו להתנהג כך:
"אני חייב להצליח ולהשיג הרבה כסף אחרת יקרה כך וכך" – זו אמונה שהיא אשליה.
והיא גורמת לאדם זה לתזוזה מהירה מדי של גלגל האנרגיה שלו בבטן, של צ'אקרת מקלעת השמש, הטאן טיין, מקום החיים. כל ה"רוצה ורוצה ורוצה" מייצר עודף אנרגיה באזור הזה. חום. ואת אמונת האשליה הזו האדם למד ממישהו, סביר בילדותו, סביר ב-7 השנים הראשונות לחייו, "שנות ההיפנוזה", שנים בהן המוח מייצר בעיקר גלי תטא שמאפשרים למידה ללא סינון או ביקורת של ההמיספרה השמאלית שעדיין לא מפותחת דיה. הכל עובר, הכל "אמן ואמן" לכל מה שאומרים לנו, הכל הופך לאמונה. סביר שלמד את האמונה ממישהו שהאמין בכך בעצמו. הורים לא עושים דווקא, הורים רוצים את הטוב ביותר עבור הילדים שלהם, הכל "יוצא" בלי כוונה. מישהו שהאמין בכך העביר לו את האמונה כי הוא חשב שזה חשוב. כי אימא שלו אמרה לו ככה. אז נוצרה אצלו אמונה שגויה, שמייצרת תהליכים פיזיולוגיים שליליים בגוף שלו.
אז מה עושים? איך משנים את המצב? משנים את האמונה.
רגש שלילי הוא רמז לצורך בהתפתחות
כשיש לנו אמונה שלילית, כשאנחנו מרגישים רגש שלילי, זה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכים להתפתח עכשיו. ללמד את מערכת העצבים שלנו משהו אחר, כדי שנוכל לקבל תוצאות אחרות, טובות יותר. שתתבטאנה באופן שונה גם ברמה הפיזיולוגית.
כדי להתפתח הלאה, אנחנו צריכים ללמוד את השיעור. ואנחנו נלמד את השיעור – או בתיאוריה, כמי שלומדים מניסיונם של אחרים, נלמד את הרעיון. או בפועל, על בשרנו. מתוך ניסיון אישי. וזו בחירה שלנו, איך לחוות את השיעור. בחירה כביכול.
ולמה כביכול?
כי הבחירה הזו נעשית בדרך כלל מתוך האגו. והאגו הוא חלק בנו ששולט בהכרה מרבית הזמן, והוא נשלט על ידי תת המודע. הוא אוחז בכל מיני רעיונות ואמונות שאנחנו קשורים אליהן. "אני לא ראוי". "אני מכוער", "אני טיפש", "אני לא מסוגל", "אני לא אהוב", "אני לא מוערך", "לאף אחד לא אכפת ממני", "אנשים הם שקרנים ולא אמינים", "הוא או היא עושים לי דווקא" וכדומה.
כל אמונה כזו היא אשליה.
זו למידה מתוך ניסיונו של הגוף במרחב לאורך חייו. תת המודע הרי קולט כל 'פיפס' בסביבה ושומר אותו היטב ל"מחר כך". אם יש בפיסת המידע הזו צורך, אם אנחנו עושים בה שימוש, אז תהיה אליה גישה מהירה. למשל, איך לומר את המילה "פרח". אנחנו עושים שימוש במידע הזה, אנחנו אומרים את המילה די הרבה. "הנה פרח", "תראו איזה יופי של פרח" וכולי. אז תהיה גישה מהירה למילה הזו. למידע הזה. הרבה אנרגיה מופנית למקום הזה, דרך הנתיבים שמובילים למקום הזה במוח. מערכת העצבים תגדיל את ערוץ התקשורת הזה כדי שהמידע יעבור מהר יותר, כי יש בו צורך.
ומה קורה אם אני עושה שימוש רב במידע שלילי?
מה קורה אם אני אומרת לעצמי בכל יום שאני לא אהובה? אני מפנה למקום הזה הרבה אנרגיה. אני מעצימה את הנתיבים. הערוצים לאזור הזה גדלים, הנוירונים מעבירים את המידע הלוך ושוב באופן קבוע. האזור גדל וגדל, האמונה שלי בדבר מתעצמת. אני הרי מדכאת את עצמי יותר ויותר בכל יום.
תת המודע שלי לא יודע שהמידע הזה הוא לא טוב. מבחינתו, זה מה שאני מבקשת לחוות. הוא לא יודע שהחוויה לא טובה עבורי. אין טוב ולא טוב. יש רק סוגים של מידע, סוגים של חוויות, סוגים של תחושות.
אצל האדם הממוצע, תת המודע שולט בהכרה בין 95-97% מהזמן. האגו הוא מעין "עושה דברו". הוא ה"פה" של תת המודע, זה שמביע את הרעיונות שתת המודע אוחז בהם. יהיו משוגעים ככל שיהיו.
האגו מורכב מעטיפות שחוסמות את הראייה שלנו.
הרי מה זה האגו? מערכת של הגנה. כמו קליפות של בצל שמגינות, אבל למעשה – מסתירות. אם תת המודע מאמין שהוא זקוק להגנות רבות, הקליפות של ההגנה תהיינה רבות ועבות. כל קליפה מייצגת אמונה אחרת. כל קליפה מסתירה ממני עוד קצת מהאמת האמתית. ככל שהאגו שלנו גדול יותר – ככל שקליפות הבצל העוטפות אותנו כחומה, ככל שהן עבות יותר ורבות יותר – כך יהיה לנו קשה יותר לשחרר את האמונה שלנו בצדקתנו. כי האמונה שלנו חרוטה היטב, יש לה ערוצי תקשורת שמנים ויפים במערכת העצבים, המידע שם מבוסס היטב.
אם אני מאמינה שאני "לא ראויה" כי שנים רבות קיבלתי את התחושה הזו מסביבתי בילדותי. המידע, מבחינתו של תת המודע, יהיה מבוסס ואמתי. ובגלל שהמידע "מבוסס ואמתי", נובע מתוך חוויה ישירה של הגוף, אז המידע הוא כביכול "אמת". מבחינתו של תת המודע זו המציאות. "מיכל לא ראויה", זה המצב. לכן יהיה לא פשוט עבורי 'לצאת טועה' בעניין הספציפי הזה. יהיה לא פשוט עבורי לשנות את דעתי, לחשוב שאני כן ראויה. הגמישות המחשבתית שלי בנושא תהיה מזערית.
ככל שחומות האגו שלנו מבוססות יותר, ככל שההגנה שלנו על עצמנו גדולה יותר, התקפית יותר, כך אנחנו נהיה קשורים יותר לרעיונות ולאמונות שלנו. ולא יהיה פשוט עבורנו לשחרר את הרעיונות, את המחשבות. ולכן, לא יהיה פשוט לשחרר את הכאב הרגשי שקשור לעניין.
כי גם הכאב הרגשי הוא אמונה, הוא רעיון.
כואב לי כי אני מאמינה שהוא לא אוהב אותי, למשל. זה רעיון. ואם אני מרגישה לא אהובה באופן כללי בגלל זה, כי יש בי תחושה זו מילדותי שאני לא אהובה, זה המצב שילדותי ייצרה, אז הנה הסיטואציה הפעילה בי את התחושה הזו בקלות יתירה – אז עכשיו הרעיון תולה את הרגשות שלי בדברים חיצוניים. הוא מתנה את מי שאני בדברים שהם לא בשליטתי – במישהו אחר שלא אוהב אותי. הרי, אם הוא לא אוהב אותי, זה אומר שאני לא אהובה? מה זה אומר עליי? יכול להיות שזה לא אומר עליי כלום, אלא רק עליו, על האדם שלא אוהב אותי. אולי על חוסר המסוגלות שלו להתמודד עם חלק בי שמזכיר לו משהו בעצמו. ויכול להיות שזה כן אומר עליי משהו. אולי אני משדרת ניכור וקור, כי זה מה שלמדתי לשדר בילדותי, מתוך חוויותיי בעולם. וזה מרחיק אותו ממני. הוא רוצה מישהי יותר חמה.
האם אני צריכה להיעלב מכך?
הרי יש צדק בדבריו. אולי כדאי לי לעשות בעצמי שינוי? האם הניכור והקור משרתים אותי, עושים לי טוב בחיי? או אולי כדאי שאלמד לשנות את המצב, להתפתח? וכך לאהוב את עצמי יותר? להשתחרר?
אם אין בינינו התאמה, זה לא הופך אותי לפחות טובה. אנחנו פשוט במקומות שונים. במסלול אחר של התפתחות. אולי עליי לומר לאדם זה תודה על כך שהוא התרחק, כי הוא גרם לי להתחיל בתהליך של התפתחות במקום הזה. אבל אדם שיש בו תחושה שהוא לא ראוי לאהבה, למשל, מילדותו – יהיה קל מאוד להפעיל בו את התחושה הזו, בכל רגע. כי זה מהדהד בו באופן קבוע, זה צובע את כל עולמו. דרך הוילון הזה הוא רואה הכל. אם מישהו מתייחס אליו באופן מסוים, הוא עלול לפרש את זה מתוך אותה תחושה של חוסר אהבה, של חוסר ראויות. ולא לראות את המצוקה של האחר, את הסיבה האמתית להתנהגותו – אלא לראות רק את המקום של העצמי הפגוע מילדות. כי הוילונות חוסמים את ראייתנו ומשנים את הפרשנות שלנו לסיטואציות. אנחנו מייצרים פרשנות מעוותת. ולמרות זאת –
במבט על, כל מקום שבו אני נמצאת כרגע הוא טוב.
גם המקום שנדמה שהוא הגרוע ביותר מבחינה רגשית. כי הוא תורם להתפתחות שלי כנשמה. אני הבאתי את עצמי למקום הזה. באופן מודע או תת מודע. היה בי צורך לחוות את התדרים האלו ספציפית, בתקופה הזו הספציפית, כדי ללמוד משהו ספציפי על עצמי או על העולם.
אנחנו צריכים לחוות את מה שאנחנו לא כדי להבין מה אנחנו כן.
ולפעמים אנחנו צריכים לחוות כאב, כדי שמשהו יתחיל לנוע.
אבל אם הכאב הרגשי נמשך זמן רב, כדאי לי לברר ביני לבין עצמי – מה הוא משרת אצלי?
גם כאשר יש טראומה גדולה מאוד, עלינו לשחרר אותה בעת זו או אחרת. אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות. להיות בתהליך של בנייה ולא בתהליך של הרס. ואם אנחנו לא מצליחים לשחרר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – למה? למה אני רוצה להמשיך ולהרגיש כך, מה השיעור שעדיין לא למדתי מהכאב הזה? למה אני רוצה להרוס? מה אני ודאי מאמין או מאמינה על עצמי, או על אחרים או על העולם, שאני רוצה להרוס?
לכל אחד מאתנו יש זמני החלמה שונים, ולאורך תקופות שונות.
כלומר, אין צורך לבקר את עצמנו על כך שאנחנו לא מצליחים לשחרר. הכל משתנה בתוכנו, כל הזמן. אנחנו משתנים בכל רגע בהתאם לפרשנות שלנו על מה שמתרחש בסביבה. אנחנו בלמידה.
מי מחליט מהי הפרשנות? ומי מחליט מה תהיה התגובה שלנו?
אף אחד לא יכול לבחור את האירועים שיתרחשו בסביבה. אי אפשר לשלוט על אנשים אחרים. אבל מבוגר עם מודעות יכול להחליט מהי הפרשנות שלו לאירוע ומהי התגובה שלו לאירוע. מבוגר מודע מבין שהפרשנות שלו עלולה להיות אוטומטית, שסביר שהיא אוטומטית, מתוך תת המודע. ושגם התגובה היא אוטומטית. ולכן מבוגר מודע יכול לשנות את המסלול של חייו. לעצור את האוטומט.
מבוגר שפועל על אוטומט של תת המודע – לא יכול. אין לו בחירה חופשית, הוא על אוטומט. תודעת הגוף שלו מחליטה. תת המודע מחליט, הנהג האוטומטי שקיבל את האחריות. ורובנו על אוטומט הרי מרבית זמננו – 95-97% מהזמן תת המודע האוטומטי הרי שולט בהכרה שלנו. ולכן רוב הזמן תת המודע עושה את ההחלטות עבורנו. פרט ל-3-5% זמן מודע, עם תשומת לב לרגע הזה, למה אני מרגישה ברגע הזה, מה אני חושבת, איך אני מתנהגת עכשיו. להיות במצב של מה שנקרא 'מטא-קוגניציה'. מודעות על.
אנשים שמתרגלים מודעות, מטא קוגניציה, מיינדפולנס, מקבלים זמן מודעות ארוך יותר. ולכן תת המודע שולט בהם פחות.
כשמקבלים זמן מודעות ארוך יותר, מקבלים יותר 'זמן בחירה'. זמן שבו אני מצליח או מצליחה לעשות בחירה ברגע האמת ממבט העל, במקום להגיב מתוך האוטומט של מערכת העצבים מגיביים מתוך נקודת מבט אחרת. ומדובר בכל בחירה – החל מ-"האם כדאי לי לומר את המילה הזו" ועד ל-"האם כדאי לי לאכול את העוגה הזו". במקום "להקיא" את המילה או ללעוס בלי לחשוב, אם אנחנו במצב מודע אנחנו יכולים לעשות את ההחלטה הטובה ביותר עבורנו ברגע זה. אם אנחנו על אוטומט, תודעת הגוף תחליט מתוך ניסיון קודם, מתוך אמונות שגויות ומכשילות שלא משרתות אותי.
עליי לעצור את האוטומט כדי לשנות את העצמי
עליי להכיר במחשבה, להביט בה בסלחנות ולשחרר אותה לחופשי – לטובת מחשבה חלופית, טובה יותר, מכוונת.
הרי איך פועל האוטומט? יש טריגר חיצוני שמפעיל אצלנו תבנית קוגניטיבית אוטומטית במוח.
לדוגמה:
ראיתי את השכן, נדלקה אצלי במוח תבנית של "השכן המעצבן" כי נניח ו"הוא עשה לי כך וכך לפני שנה". כשאני על אוטומט, אני לא שופטת את השכן בכל רגע הווה מחדש. לא באמת. אלא אם יקרה משהו מפתיע, מידע חדש ומקורי שיוציא את המידע המקובע מאיזון וישנה את התבנית. בדרך כלל, המוח כבר החליט מי זה השכן. "נו נו, אני יודע מי זה השכן", אומר המוח. "אני כבר מכיר אותו! הוא עשה לי כך וכך לפני שנה. הוא מעצבן". והוא לא טורח להכיר מחדש את השכן בכל רגע, לבחון מחדש. המוח מקבע דעה, מפתח אמונה. ומייצר תהליך אוטומטי של תגובה כלפי השכן. התגובה היא של מערכת העצבים שמעבירה בינה לבין עצמה את המידע על השכן. "שכן, מעצבן, כעס".
המחשבות הללו, האזורים הללו במוח, נדלקו בעבר יחד וגם עכשיו הם נדלקים יחד. יש משפט ידוע בתחום של מדעי המוח, "נוירונים שיורים יחד נקשרים יחד" (Neurons that fire together wire together). הנוירונים שנדלקו יחד בעבר, יידלקו יחד תמיד גם בעתיד. אלא אם אנחנו נעשה משהו פעיל בעניין, כדי לנתק ביניהם את הקשר. משהו מפתיע שישנה את המסלול. ללא הדבר המפתיע, המסלול של הנוירונים יהיה מוכר – האזורים יידלקו יחד – נדלק אזור אחד – "שכן" – מיד יידלקו יחד איתו שאר האזורים שנדלקו יחד בעבר – "מעצבן" + "כעס". באופן אוטומטי. המחשבה תהיה אוטומטית. הרגש יהיה אוטומטי וגם ההתנהגות. הכל תבניות מוכנות מראש שהמוח שולף בעת הצורך. כמו מחשב.
אבל מי הבוס כאן?
מי הבוס של המחשב המתוחכם הזה? אם אין אלפא, המחשב ייקח את תפקיד האלפא. אני צריכה לקחת על עצמי את האחריות באופן מודע ולהחליט שאני האלפא, או שהנהג האוטומטי ייקח את מקומי בלית ברירה והוא יהיה האלפא.
ברגע של מודעות אני יכולה לעצור את התהליך האוטומטי של התגובה שרוצה להגיח, "היא כבר חצי דרך בחוץ", ולשאול את עצמי –
אולי התבנית האוטומטית הזו היא שגויה? האם אני הסכמתי למסלול הזה של חיי? אני עושה את זה באופן מכוון? לאן יוביל אותי המסלול הזה של המחשבה-רגש-התנהגות הנוכחיים? אולי כדאי שאני אעצור כדי להרהר קצת בעניין? אני מתחילה לפקפק בתהליך האוטומטי. לשנות קידוד. אולי התבנית הקוגניטיבית הזו שירתה אותי בעבר, והיום כבר אין בה צורך? אולי היא מעולם לא שירתה אותי. אולי כדאי לי לשנות את התבנית, לטובתי, כדי שאפסיק להרגיש כך כלפי השכן. וגם לטובתו, מסכן, אני שולחת אליו אנרגיה לא נעימה כל הזמן. לי ולשכן יהיה נעים יותר בחיינו אם אשנה את האוטומט הזה, ואתחיל להרגיש רגשות חיוביים כשאראה את השכן.
וזו המטרה שלנו –
לעצור אוטומציות כדי להחדיר בהן מידע חדש. וכך להרגיש טוב יותר עם עצמנו. לתכנת את המידע של גופנו באמצעות כתיבת קוד חדש לפונקציה הספציפית, לפעולה הספציפית במוח שמתרחשת בעקבות אינטראקציה עם השכן למשל, וכך לשנות בעצמנו חלק שלא נעים לנו איתו, שמייצר אצלנו סבל מיותר. ויש לנו הרבה פונקציות לשנות. מזל שכל החיים לפנינו. כל הגלגולים, יותר נכון.
מה זו מטא קוגניציה?
מצב של מודעות על, של מטא-קוגניציה. תיאור של התנהגות מודעות העל. זה כמו שאתה שולח העתק של המודעות שלך החוצה, שגם הוא אתה, והוא מסתכל על האתה שנמצא כאן למטה, על המודעות שכאן, שגם היא הוא, זהה לו, במין סוג של מבט על שנמצא מחוץ לתמונה. זה תיאור שאת חלקו שאלתי מיצחק בנטוב, מקסים בעיניי.
אז מודעות העל בוחנת את מודעות האוטומט, רצוי באהבה וללא שיפוטיות. הרי כולנו אחד בסופו של דבר. היא מציעה לאגו האוטומטי הצעות לשיפור ולייעול, להתפתחות. היא מבקשת מהאוטומט לעצור כשהאוטומט עושה טעות. אבל, לפחות בהתחלה, האוטומט לא מקשיב. תת המודע לא מעוניין לשמוע את דעתה של מודעות העל, "הרי סליחה? למה את יודעת יותר טוב ממני? אני האגו! אני יודע הכל! אין לי צורך להקשיב." והאגו אוטם את האזניים. הרי מה אנחנו עושים כשיש לנו אגו גדול? אבל אם יש לנו רצון בכך, אז לא לאורך זמן. עם קצת עבודה מודעת, אנחנו מתחילים לשמוע את הקול של מודעות העל. לפני כן מודעות העל מדברת אלינו, אבל אנחנו לא שומעים אותה. כי האגו חוסם. מודעות הגוף, האוטומט, קולו חזק מדי. הוא מהדהד בתוכנו וממלא כל חדרון קטן בקול חזק. יש לו הרבה מה לומר, הוא עבר הרבה חוויות, הגוף. ומבחינתו הוא הרי "כבר יודע". כדי לשנות את העצמי, צריך להיכנס למצב של "אני לא יודע". למצב של למידה מחדש. ענווה גמורה. זה לא פשוט.
כדי לשמוע את מודעות העל צריך להשקיט את הגוף.
להשקיט את תודעת האגו. לא להשתיק, כי הקול ייצא ממקום אחר. ולכו תדעו מאיפה, לא כדאי לנו לעשות ניסיונות! להשקיט, מהמילה שקט. רוגע. "הכל בסדר", כמו שניסים אמון אומר. וזו אבן דרך משמעותית בהתפתחות שלנו, שמיעת מודעות העל. מאוד משמעותית. רגע ההפרדה בין הקולות האוטומטיים של תודעת הגוף, הילד או הילדה שזקוקה ליד מחבקת ולהרגעה, לבין גילוי הקול השקט והחכם של תודעת העל. ההורה. ההבנה שאני גם תודעת העל, ולא רק תודעת הגוף. אני גם הילדה או הילד, ואני גם ההורה. שנינו שזורים, שנינו כאן יחד וצריך לתת לשנינו מקום. ותודעת העל מתחילה לתפוש יותר ויותר מקום במרחב. מודעות האדם גדלה. ההתפתחות של מערכת העצבים מואצת למסלולים חדשים. קשרים חדשים נבנים במוח, מתוך חוויות חדשות. מתחילים לחוות רוגע, משמעות, חוויות רוחניות. סיפוק מההווה.
ישנן הרבה דרכים להשקטת תודעת הגוף –
מדיטציה, תרגילי נשימה, תרגול מיינדפולנס, תנועה איטית מודעת, תנועה בכלל, יוגה, צ'י קונג, הילינג, ציור ופיסול, עבודה עם הידיים, התמקדות ביצירה בכלל. כל שיטה שמתאימה לאדם היא טובה. כל אחד מתחבר למשהו אחר. אין טוב ולא טוב, העיקר התחושה – האם אני מרגישה שזה עוזר לגוף שלי לחוות רוגע? האם אני מצליחה לשמוע את השקט ומתוכו, לשמוע את עצמי?
בהתחלה, לא שומעים. וזה בסדר. זה רמז לכך שאנחנו צריכים להירגע קצת יותר. יש לנו עבודה. אז כל הכבוד לנו על העבודה – וממשיכים לנסות.
אחר כך מתחילים לשמוע את תודעת העל מדברת אלינו באמצע תהליך אוטומטי: "תעצרי, מיכל! את לא באמת מתכוונת למה שאמרת". אבל… אני לא מצליחה לעצור. ואני צריכה לסלוח לעצמי על כך, לקבל את זה, לומר לעצמי שאני בתהליך, שאני בלמידה, שהכל בסדר. תלמידים יכולים לעשות טעויות. ואנחנו תלמידים נצחיים. להביט על כל טעות כעל שיעור שמלמד אותי.
טעות היא אבן על צווארי, היא מורידה אותי למטה. שיעור הוא מדרגה שאני עולה בעזרתה למעלה.
חשוב לשנות את השפה שבה אנחנו עושים שימוש, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים. דברו יפה לעצמכם ולאחרים. השפה היא הקוד שלנו, האמצעי לשינוי המציאות שלנו. כל מילה חשובה. חלק מכם מכירים את הרעיון, שהעולם נוצר במילה. "ויאמר אלוהים "ויהי אור". אלוהים אמר, ורק אז הגיח האור. קודם קול, רטט, מגנטיות. רק אחר כך אור. אני מאמינה שהיקום הוא מגנטו-אלקטרי ולא אלקטרו-מגנטי. כלומר קודם הגיעה המגנטיות, כי התודעה היא מגנטית. ומתוכה מגיח האור. קודם המילה, ואחר כך המציאות שהמילה מתארת. אגב, מי שמתעניין או מתעניינת בנושא היום המגנטו-אלקטרי, אני ממליצה לבדוק את עבודתו של פרופ' וויליאם טילר מאוניברסיטת סטנפורד.
אז מה המחיר שלך?
הפילוסוף אלן וואטס נהג לומר שאדם לא מתעורר עד שהוא מרגיש שהוא שילם את המחיר עבור זה. עבור ההתעוררות.
ומידת החרדה או האשמה שאדם מרגיש היא האופן שבו האדם חווה את המשך משחק התחפושות שאנחנו משחקים כאן ביקום.
חלקיקים קטנים של אלוהים התחפשו ל-8 מיליארד דמויות אדם, ועוד טריליוני ויותר דמויות מסוגים אחרים. נכנסו למימד דחוס ושכחו מי הם באמת.
בתוך כסות האדם. והחרדה, הדיכאון, האשמה או הבושה, הן המחיר שהאדם משלם כדי שיוכל להמשיך ולשחק עם עצמו את משחק התחפושות שהוא המהות של היקום הזה. האדם אומר: "אני לא אתעורר עד שארגיש שמגיע לי להתעורר, עד שארגיש ששילמתי את המחיר של ההתעוררות". אז הוא ממציא לעצמו מכשולים ושיעורים, עד אשר בסופו של דבר יודה בפני עצמו בצחוק גדול: איזה שטויות! אהיה אשר אהיה, I am that I am.
בריאות ושפע,
מיכל.
