*אלא אם נבין לעומקה את 'תוכנית התשוקה' שבמוחנו. מהי התוכנית הזו? ואיך עושים זאת? קראו בהמשך.
וגם – איך מפסיקים לכעוס?
האם הרגשות שלנו הם תוכניות אוטומטיות המופעלות במוחנו?
ומדוע אנו רואים השתקפויות של ה'אני' שלנו באחרים?
לפיזיקאי המוכר ד"ר דיוויד בוהם היו רעיונות מאוד מעניינים המחברים בין רוח לחומר. הוא תרם רבות לפיתוח תורת הקוונטים, לתורת היחסות ואף לנוירופסיכולוגיה. רבים מרעיונותיו של בוהם אימצתי לתוך תפישת עולמי הפרטית. בואו נצפה בקטע מראיון שערך ד"ר סוזוקי עם ד"ר דיוויד בוהם בשנת 1979, ולאחריו נרחיב את הדיון על הרעיונות המרתקים שהוא מציג (בתוספת פרשנותי הסובייקטיבית ונושאים נוספים):
תחילה קצת מידע טכני, לטובת הבנת העניין לעומק
המחשבה היא מותנית
לפי בוהם, המחשבות שלנו הן לא עצמאיות. הן מופעלות באופן אוטומטי, כמו תוכנית ממוחשבת, כתוצאה מאירועים חיצוניים.
בהכללה:
- אירוע כלשהו התרחש מחוצה לי >
- אני הבחנתי בו והענקתי לו את תשומת ליבי >
- נוצרה מחשבה אוטומטית במוחי אשר מתאימה לאירוע.
ולדוגמה:
- מכר שלי העיר לי שהקריאה שלי היא לא מאוד טובה, לטעמו אני קוראת לאט מדי (אירוע חיצוני) >
- הקשבתי לדבריו (מיקדתי בו את תשומת לבי) >
- המחשבה שתיווצר במוחי כעת, היא תוצאה של תהליך אוטומטי המתחיל בפרשנות שאני נותנת לדבריו של המכר. הפרשנות שאני נותנת לדבריו נובעת מהאמונות המקובעות שלי על עצמי ועל העולם. נניח שגם אני, כמו המכר שלי, מאמינה שאני קוראת לאט מדי. ונניח שהיכולת שלי בקריאה לא תואמת את היכולת שהייתי רוצה שתהיה לי, כלומר, ישנו פער בין מי שאני לבין מי שאני רוצה להיות. ונניח שלדעתי זה לא בסדר, שאני לא יודעת לקרוא. אז הביטחון העצמי שלי בכל הנוגע לקריאה הוא מאוד נמוך. האמונה שלי על עצמי היא שאני לא טובה בקריאה ושזה לא בסדר – למעשה, אני מעליבה את עצמי. ולכן דבריו של המכר שלי יפעילו אצלי תוכנית אוטומטית של 'עלבון' מכווץ, כי זו האמונה הקיימת בי בכל הנוגע לנושא. התוכנית 'עלבון' נותנת הנחיה להפעיל בגופי תחושות פיזיולוגיות שהולמות את הסיטואציה כמו דפיקות לב מהירות, לחץ בחזה או בבטן, הזעה וכדומה. תוכנית אוטומטית נוספת מופעלת במוחי, אשר מייצרת את המחשבה "הוא ודאי חושב שאני לא בסדר" או דבר מה דומה. המחשבה תמיד תהיה תואמת למחשבות שיש לי על עצמי ממילא. המכר רק הפעיל אצלי את מה שכבר קיים בי. לו הייתי מאמינה שזה בסדר שאני לא יודעת לקרוא היטב, כי נסיבות חיי לא אפשרו לי זאת ואני סולחת לעצמי על כך – אז המחשבה שהייתה עולה בי לא הייתה קשורה לעלבון. יתכן והיא הייתה קשורה לחוסר יכולתו של המכר להכיל את חסרונותיהם של האחרים; יתכן והיא הייתה מעוררת בי את הרצון ללמוד לקרוא כמו שצריך; אך היא לא הייתה מפעילה את טווח התדירויות של התחושה 'עלבון', כי התחושה הזו לא הייתה מקושרת אצלי לנושא זה.
אני מוסיפה שכנראה שרובן המוחלט של המחשבות הן אכן אוטומטיות (90-95%) – כך גם לפי מחקרים עדכניים – אך לא כל המחשבות הן אוטומטיות. עדיין נותרו לנו מעט מחשבות הנובעות מהתודעה העצמאית.
וגם, חשוב לדעת שיש לנו סיבה לאופטימיות:
יש באפשרותנו להגדיל את משך הזמן בו אנו מודעים לעצמנו, וכך להפחית את כמות המחשבות האוטומטיות.
כאשר אנחנו מתרגלים מודעות לעצמי ולסביבה (מיינדפולנס), אנחנו מצליחים לשלוט באופן טוב יותר במיקוד תשומת הלב שלנו. באופן זה המודעות שלנו לעצמנו ולסביבה שלנו עולה, המוח מתחיל להבחין בדברים חדשים ומייצר תהליכים חדשים אשר קוטעים את התהליכים האוטומטיים, וגורמים להם להתמוסס לאיטם.
כלומר, הדרך להפחתת האוטומציה, שהיא הפעולה הנוחה והמוכרת מבחינת המוח, היא לתרגל את הלא נודע. לתרגל פעולות שאנחנו לא רגילים לבצע, על מנת לעצור את האוטומציה ולהחליף אותה בתשומת לב מודעת. למשל, אם אני רגילה לנסוע הביתה בדרך מסוימת, אז הגוף שלי כבר ייצר אוטומציה מתאימה לנסיעה הזו. כיוון שהנסיעה הזו היא תהליך אוטומטי, היא עלולה להפעיל תהליכים אוטומטיים נוספים של מחשבות, רגשות והתנהגות. אני עלולה לחשוב מחשבות שחשבתי בעבר במהלך הנסיעה הזו, כיוון שגם הן הפכו לחלק מהפעולה. כדי לעצור את האוטומציה הזו אני אסע באופן מכוון בדרך שאיננה מוכרת לי. המודעות "תתעורר", כיוון שיש צורך לשים לב למידע החדש שאני חשופה אליו (הדרך החדשה).
המחשבות שלנו מופעלות באופן אוטומטי כאשר אנחנו נמצאים במצב תודעתי אשר מאפשר זאת.
זהו המצב התודעתי של 'הטייס האוטומטי', התודעה של הגוף, אשר לוקחת לידיה את השליטה כאשר הרוח "עסוקה בעניינים אחרים". במצב תודעתי זה (אשר שולט בנו מרבית זמננו) תת המודע מחזיק את ההגה ומחליט עבורנו מה תהיינה מחשבותינו, מה יהיו רגשותינו ובאיזו התנהגות ננקוט. תת המודע הוא זה ששולט ב'מכונה' (הגוף). הוא סך התודעה של 'המכונה'. וכאשר 'הרוח שבמכונה' "מנמנמת", תת המודע לוקח את הפיקוד בלית ברירה – זהו מנגנון הישרדותי יעיל. בדומה לאופן בו אנו נוהגים ברכב למקום ידוע ומוכר, הגוף ממשיך לנהוג ברכב גם כאשר אנחנו חולמים בהקיץ. ודאי קרה גם לכם, שהגעתם ליעדכם מבלי לזכור איך הגעתם לשם? הגוף הוא זה שנהג, ללא תשומת לבכם. הטייס האוטומטי שלנו הוא מופלא. הוא גם האחראי לכך שנמשיך לנשום בזמן השינה, שהלב ימשיך לפעום מבלי שאנחנו נשים לכך לב ושכלל מערכות הגוף תמשכנה לבצע את פעולתן, גם אם 'אנחנו' "לא באזור".
איך תודעת הגוף עושה זאת? באמצעות שורות של קוד.
כל מה שמתרחש מחוצה לנו, כל מה שאנו קולטים באמצעות החושים שלנו – ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש – מתועד בתוך המוח כרשומות, בדומה לרשומות קוד של תוכנת מחשב.
נבחן, למשל, את התהליך הטכני של קליטת המידע באמצעות חוש הראייה:
העין שלנו קולטת מידע בפורמט אנרגטי (גלי אור / פוטונים) מהשדה אליו היא חשופה. המידע האנרגטי הוא סוג של קוד מתמטי. העין קולטת את הקוד המתמטי, ממירה אותו לאנרגיה בפורמט כימי-חשמלי (דחף עצבי), והאנרגיה הזו מועברת למוח. אנרגיה היא מידע. המוח מקבל את המידע, וממיר את האנרגיה שקיבל בפורמט הכימי-חשמלי לפורמט אחר: פורמט הולוגרפי-דיגיטלי.
אך שמות הפורמטים באמת אינם חשובים. הם נועדו כדי לצייר את התמונה:
הגוף פועל כמחשב, באופן הולוגרפי (כהולוגרמה).
המוח מייצר הולוגרמה אמתית בתוך ראשנו, והולוגרמה זו מציגה לנו את המידע המתמטי שנקלט מבחוץ כתמונות שנדמות לנו לגמרי אמיתיות. וכל האנרגיה הזו, כל המידע הזה, מתועד היטב ונשמר במוחנו בצורה של רשומות. כשורות קוד לטובת שימוש עתידי. בעתיד, יתכן והמוח יפעיל את הרשומה השמורה כדי לשחזר את המידע השמור בה.
אם אין עוד צורך במידע המקודד ברשומה, הגוף לא יפעיל אותה יותר, ולא ישחזר את המידע השמור בה. כאשר אין צורך במידע השמור ברשומה, הגישה הביולוגית לרשומה זו תתמוסס – הנוירונים ששמרו את הקידוד של הרשומה יעברו לשמור קידודים של רשומות אחרות בהן יש צורך. אך על אף שאין במידע זה כל צורך מבחינת הגוף, המידע עצמו לא ייעלם. הוא יישמר לנצח בשדה המידע העצום המקיף את גופנו ואת היקום כולו. השדה המאוחד והשלם (אליו התייחס בזמנו איינשטיין) שומר את כלל המידע ביקום, ואף פיסה ממנו אינה נעלמת.
כל רשומה היא סוג של תוכנית הפעלה
התוכנית יכולה להפעיל מחשבה, רגש או התנהגות. אם העין קלטה מידע מתמטי שהמוח תרגם לתמונה הולוגרפית של 'חתול', ובמקרה אני מאוד אוהבת חתולים, אז המוח יפעיל את התוכנית 'אהבה' (וגם תוכניות רבות נוספות, אך נתמקד כרגע בזו). התוכנית 'אהבה' תשלח הוראה לייצר מולקולות המתאימות לרגש זה, כמו המולקולה אוקסיטוצין. בעקבות שחרור מולקולות של אוקסיטוצין, הגוף שלי יתמלא בתחושות פיזיולוגיות וברגשות נעימים וחומלים של אהבה, קבלה והכלה.
כל תוכנית מנחה את המוח לפעולה שיש לבצע כעת:
- איזה מידע בשדה יש 'להוריד' כעת?
- אילו מולקולות של רגש יש לייצר כעת?
- איזה דפוס של התנהגות יש להפעיל כעת?
לכל תכנית ההנחיות המסוימות שלה.
רגש הוא תוכנית אוטומטית
'שמחה' היא תוכנית אשר מייצרת תסמינים גופניים ורגשיים מתאימים אשר אנחנו קוראים להם "רגש השמחה". זאת היא מבצעת באמצעות ייצור מולקולות של סרוטונין. 'סיפוק' גם הוא תכנית האחראית על ייצור מולקולות של דופמין, אשר מעוררות בנו תסמינים גופניים ורגשיים המתאימים ל'טפיחה עצמית על השכם' ("כל הכבוד לי"). 'כעס' הוא תוכנית המפעילה את התסמינים הגופניים והרגשיים המתאימים באמצעות מולקולות של קורטיזול ונוירואדרנלין, וכן הלאה, באופן דומה, קשת הרגשות האנושיים מיוצרת כולה בעקבות הוראות הפעלה אוטומטיות.
חשוב לציין כי הרגשות שלנו יכולים להיווצר גם כתוצאה ממחסור בחומרים חיוניים.
דיכאון, למשל, עלול להיווצר בעקבות מחסור במולקולות של סרוטונין בעקבות אירוע טראומטי ('אירוע חיצוני'), או בעקבות תזונה לקויה אשר מייצרת מחסורים בחומרים חיוניים שללא נוכחותם הגוף לא מצליח לייצר את מולקולת הסרוטונין. סרוטונין מיוצר מחומצת האמינו החיונית טריפטופן, אשר הגוף שלנו לא מסוגל לייצר בעצמו ולכן הוא זקוק לקבלה באמצעות מזון. אם לא נאכל מזון עשיר בטריפטופן, לגוף שלנו לא תהיינה אבני הבניין שהוא זקוק להן לטובת ייצור סרוטונין. בעקבות זאת, על אף שאנו לא נחווה כל אירוע טראומטי, לא נצליח לחוש שמחה.
אני לא התוכנית
התוכניות הן לא ה'אני' האמתי שלנו. התוכניות הללו הן חלק מהקוד של הגוף, והן הוטמעו בזיכרון התאי שבדנ"א שלנו בגיל מאוד מוקדם. בזיכרון התאי בגופנו הוטמעו לא רק הדברים היעילים כגון שפה וטכניקות פעולה; הוטמעו גם דעות קדומות, תקוות, פחדים ואמונות.
בגוף, הפועל כמחשב, ישנן מס' תוכניות רב מספור. הגוף הוא הכלי המופלא בו הרוח עושה שימוש במימד החומרי. אך לעתים קרובות אנחנו מזדהים עם התוכניות (ועם הגוף) באופן מאוד עמוק. ולכן אנחנו נאמר "אני כועס/ת" ונחשוב, כי הכעס הוא חלק בלתי נפרד מאתנו. וכך אנו עלולים להיקשר לכעס, או לרגש אחר, ולא לשחררו.
כאשר אנחנו נקשרים, אנחנו מייצרים מחלה. כדי לייצר מצב של בריאות, עלינו לשחרר
כיצד עודף חשמלי מייצר בעיות פיזיולוגיות?
כעס הוא מידע בפורמט כימי-מולקולרי. הוא אסופה של אטומים שמייצרים תחושות גופניות. הוא סוג של חומר. הכעס הוא לא אני. הוא לא את והוא לא אתה. הוא לא חלק מהרוח שהיא תודעתנו המופשטת. הוא שייך לגוף. כאשר אנחנו נקשרים לכעס ולא מצליחים לשחרר אותו, ישנו עומס חשמלי רב במקום בו הכעס אגור. העומס הזה מהווה מחסום. האנרגיה (המידע) בגוף לא מצליחה לזרום באופן תקין, ואזורים בכל מערכות הגוף לא מקבלים את המידע הדרוש להם לתפקוד בריא. עודף באנרגיה במקום אחד מייצר חוסר באנרגיה במקום אחר. בעקבות זאת אנו נתחיל להרגיש תסמינים פיזיולוגיים שונים. אם מדובר באנרגיה של כעס, אנו בדרך כלל נרגיש את התסמינים באזור של הבטן ומערכת העיכול. אם לא נטפל בשחרור האנרגיה, אנו עלולים להפוך מצב זה של עומס חשמלי למצב גופני שיתבטא כמחלה כרונית.
על מנת לשחרר את האנרגיה, עלינו להביט על התוכניות ולראותן כפי שהן באמת – כתוכניות.
אם נחוש כעס, אך אז תעלה בנו המחשבה כי הכעס איננו אנחנו וניזכר כי זוהי תוכנית הפעלה ותו לא, התוכנית תאבד מכוחה. אנו נצליח להפריד עצמנו ממנה, לא עוד לראותה כחלק מאתנו. כאשר נעשה זאת, נפסיק לאגור את האנרגיה החומרית הזו. נצליח לשחרר את העומס החשמלי, את הדחיסות שיצרה התוכנית. אמנם לעתים התוכנית תופעל, כיוון שאנו חיים בתוך גוף אנושי המתוכנת היטב לחוש רגשות. אך נחוש הבדל גדול במציאותנו הממשית, כיוון שלא נעניק לתוכנית את השליטה. לא נעניק לה את היכולת להיות מופעלת ("ON") למשך זמן רב כמו בעבר. ברגע שהתוכנית תופעל, אנו נכבה אותה מיד באמצעות המחשבה היזומה (שבעתיד תהפוך לאמונה, או ידיעה), כי התוכנית היא נפרדת מאתנו. באמצעות קבלת הדבר, שהתוכנית היא אשליה. כך נבטל את המשמעות שהענקנו לה בעבר, ונשחרר אותה מתפקידה. האנרגיה האצורה תתפוגג, ונייצר עבור הגוף שלנו מצב של בריאות.
ישנן תוכניות המאפשרות מצבים של חוסר היגיון. למשל: תשוקה.
אנחנו מונעים על ידי תשוקה, שהיא אנרגיה עצומה. וגם הרגש 'תשוקה' הוא תוכנית. מה שאנחנו באמת רוצים להשיג באמצעות התשוקה הוא מצב תודעתי של הנאה ושל סיפוק; מצב של שלמות, של שמחה ושל הרמוניה.
כך אנו מציירים את התמונה: לו רק נשיג את מושא תשוקתנו, נהיה מאושרים.
יהיה זה אדם בו אנו מאוהבים, בית גדול יותר או עוגת קצפת – לכל אחד מהם אנו מייחסים את היכולת לשנות את מצבנו התודעתי.
אך האם הכוח הזה באמת מצוי בידיהם? אנחנו בוחרים להעניק משמעות לאובייקטים בחיינו – ואנחנו יכולים לבחור גם להסירה.
המטרה האולטימטיבית של התשוקה
האובייקט של התשוקה איננו נחשק כלל, כיוון שהתשוקה היא רק אמצעי להשגת המטרה.
המטרה היא המצב התודעתי.
אנחנו רודפים שוב ושוב אחר אובייקט זה או אחר, האחד אחרי השני, מחפשים אחר המצב התודעתי הקסום של ההרמוניה המסונכרנת. אבל זה לא עובד לנו. לפי בוהם, זה לא רק בגלל האכזבה אשר מתעוררת במקום הזה, אלא גם בגלל שתשוקה מייצרת הונאה עצמית. הדרך הקצרה ביותר לספק את התשוקה היא להתנהל באמצעות משאלות לב (WISHFUL THINKING). כלומר, לסדר את הרעיונות בראשנו בהתאם למה שאנחנו חושקים בו. לשנות את הפרשנות שלנו למציאות בעקבות האובייקט הנחשק.
בוהם חושב שההונאה העצמית הזו היא אחד המרכיבים העיקריים של המחשבה האנושית.
הוא מאמין שרוב המחשבות האנושיות הן הונאה עצמית, וכי המחשבה הדומיננטית היא כמעט תמיד הונאה עצמית, עד כמה שיהיה האדם הגיוני:
אנשים יאמינו לכל דבר אשר משרת את המטרה שלהם, בין אם הם מחפשים כוח, כבוד, כסף, ביטחון וכדומה.
אנו מסדרים את אמונותינו על פי המידע בו אנו אוחזים בנוגע לתשוקתנו. ואני מוסיפה שנית לדבריו החכמים את המשהו הקטן אך החשוב עד מאוד:
זה מתרחש כאשר אנחנו נמצאים במצב של 'טייס אוטומטי'.
אדם שמתרגל מודעות / מיינדפולנס מגדיל את משך הזמן בו הוא נמצא 'על אוטומט'. בעקבות זאת, הוא מקבל שליטה רבה יותר בייצור המציאות שלו. במודעות לאופן סידור אמונותיו, במתן תשומת לב לתוכניות האוטומטיות, הוא מצליח להימנע מההונאה העצמית הזו.
מיקוד מכוון של תשומת הלב הוא המפתח לשינוי תודעתי
על מנת לשנות את המצב האוטומטי הזה, עלינו לקטוע את הגישה לתוכניות האוטומטיות המכשילות. עלינו להביט על המצב התודעתי שלנו ברגע האמת בו אנו מרגישים שהתוכנית מופעלת בנו (אנו חשים כעס, למשל), להעלות את המודעות שלנו לכך שמדובר בתוכנית אוטומטית ולתת לכך תשומת לב. כאשר אנו מפנים לכך את תשומת לבנו אנו מעניקים אנרגיה למחשבה החדשה אשר קוטעת את האוטומציה, מחזקים אותה שוב ושוב עד אשר היא תחליף את האוטומציה המכשילה.
על ההשתקפויות שאנו משחזרים באחרים
לפי בוהם, תוכנית היא אובייקט חומרי בדיוק כמו השולחן, אלא שאחד נמצא בחוץ והשני נמצא בתוך מוחנו.
החושים שלנו מספרים לנו על האובייקט שנמצא בחוץ. אנחנו לא צריכים לסמוך רק על הזיכרון שלנו שיאמר לנו מהו האובייקט, כיוון שגם החושים שלנו מעבירים לנו את המידע הזה. אך כאשר מדובר בהסתכלות פנימה, אין לנו חושים להסתמך עליהם, ואנחנו מסתמכים בעיקר על הזיכרון. אך הזיכרון לא יכול לומר לנו דבר על עצמנו, כיוון שהוא אסופה של רשומות קוד.
אז מה אנחנו יכולים לעשות? איך נלמד על התוכניות הפנימיות שלנו?
הדרך שלנו ללמוד על התוכניות האוטומטיות המוטמעות בנו, ולללמוד עליהן ומהן, היא באמצעות מראה (MIRROR). אנו צופים בהשתקפות של התוכניות שלנו בשתי דרכים:
השתקפות התוכניות שלנו באחרים, עימם יש לנו מערכות יחסים.
צפייה מודעת ברגשות שהתוכניות הללו מייצרות בנו, כמו פחד, כעס ושלל התחושות בגוף.
אנו לומדים על התוכניות האוטומטיות שלנו כאשר אנו רואים את הקשר שבין המחשבה לבין המצב התחושתי, הרגשי והגופני (תגובות גופניות). למשל, אם אנחנו מפחדים אז כל הגוף שלנו נמצא במתח, הלב פועל בקצב מהיר יותר, ואנחנו עלולים להרגיש כאב בטן מסוג כלשהו. במצב שכזה אנו עלולים לומר: "אני מפחד/ת". וזו הטעות – אנו משייכים את הפחד אלינו, כחלק מאתנו. עלינו לשים לב כי כל פחד ממושך הוא חלק מתוכנת הפחד, שהיא אשליה. אם ניתן לכך את תשומת לבנו, נוכל להבחין בכך. נוכל לראות שישנו קשר הדוק בין מחשבה מסוימת לבין פחד מסוים, כעס מסוים, הנאה מסוימת, כאב או צער. ולכן הרגשות הללו הופכים להיות המראה של התוכנה שלנו.
כאשר אנחנו מקבלים את האגו כמציאות האולטימטיבית, אין דרך יציאה.
האגו של האינדיבידואל הוא רק מבנה קטן בתוך המכלול השלם, אין לו כל כוח מעבר למה שאנחנו מעניקים לו במו ידינו. אם אנחנו כועסים כתוצאה מדבר מה, ואנחנו אומרים: "הכעס הזה הוא אני", "אני כועס/ת", אז עלולים להתרחש שני דברים:
- או שאצדיק את הכעס שלי ואסרב לשחררו
- או שאומר לעצמי שאני לא צריך לכעוס
אבל שניהם מהווים מודיפיקציות של התוכנה. הרי גם המחשבה על הכעס מגיעה מהתוכנה. אז מה עושים?
עלינו "לגעת" בחומר האמתי של התוכנה, באמצעות המודעות. לפי בוהם, התוכנה של הכעס (ושאר הרגשות השליליים) היא "שטויות"; זו אשליה של החומר. בחלק מהתוכניות יש היגיון, אך בתוכנה של הכעס אין. בדרך כלל כאשר אנו מגדירים דבר מה כ"שטות" אז לדבר זה אין כל כוח עלינו, אין לו השפעה. הרי אם רצינו ללכת צפונה אך לפתע אנו שמים לב לכך שאנחנו בעצם הולכים דרומה, אנחנו לא נרגיש צורך להמשיך ללכת דרומה. אנחנו נעצור, נסתובב ונתחיל ללכת למקום אליו רצינו להגיע – צפונה. אבל אם אנחנו כועסים ואנחנו רואים שהדבר מוביל אותנו לשטויות, לעתים אנחנו לא מצליחים לעצור את זה. וזאת כיוון שלא ירדנו לסוף העניין, לא הבנו את התופעה עד סופה. אם נצליח לשים לב לתוכנית האוטומטית בזמן האמת, ברגע פעולתה, ולהבחין בכך שהרגש והתחושות כולן נוצרות מתוך הזיכרון התאי, כי התוכנית היא זו שמייצרת את הרגש הזה, אז נוכל לעצור את התוכנית. כי זה יהפוך להיות ברור שכל הדבר הוא פשוט "שטויות". שאין כל טעם להמשיך ולתת לתוכנה הזו אנרגיה לפעול. ובמקרה כזה, בו אנו מצליחים להבין זאת, התוכנה נמחקת.
על התוכנית הקולקטיבית
לפי בוהם, כאשר אנו מביטים על כל הדברים שמתרחשים בעולם, המקור לכוח הגלובלי הוא בדיוק אותו המקור למה שמתרחש פנימה בתוך האינדיבידואל. הכוח הגלובלי מונע באמצעות התוכנה הקולקטיבית. אם נשנה את התוכנות הקולקטיביות, הדברים ישתנו.
אנשים ניסו לשנות את הכוחות הגלובליים המובילים להרס ולמלחמות במשך אלפי שנים באמצעות דתות, פוליטיקה, מדע – ושום דבר לא קרה. הדברים לא השתנו. זה לא ישתנה באופן בסיסי, אלא אם ניגע בשורש העניין.
החברה זהה לאינדיבידואל
החברה מורכבת מאינדיבידואלים רבים שנקלעו להתרחשויות בתוכה. ולכן, ראשית על כל אינדיבידואל להבין מהי הבעיה. כל אינדיבידואל שמבין את שורש הבעיה הסיר את עצמו מהבעיה, והוא איננו מוסיף לה. ואם נקבל מספר יפה של אנשים שיעשו זאת, הם יוכלו לחשוב ביחד. בדרך כלל לאנשים קשה לחשוב ביחד, כיוון שלכל אחד מהם יש דעה המבוססת על ההתניות הפרטיות שלו. אנשים נותנים מעט מאוד תשומת לב האחד לשניה כשהם מנסים לחשוב יחד. לפי בוהם, אם אנשים היו יכולים לחשוב יחד כמוח אחד, הם היו משחררים אנרגיה אדירה אשר תשפיע על האחרים, ותאפשר הסטה של הזרם המחשבתי הנוכחי למשהו פחות מסוכן.
באנשים יש כמות עצומה של אנרגיה, אבל הם לא מאפשרים לה להתפתח ולהתפרש מהם והלאה.
קרישנמורטי נהג לומר שלאנשים כמו היטלר וסטאלין היתה אנרגיה אדירה ומלאה בתנופה, אך היא יצאה החוצה עם כוונות שליליות. מעט מאוד אנשים מסוגלים לתת תנופה כזו לכלל האנושות. ארנולד טוינבי, היסטוריון ופילוסוף, אמר שכל תרבות מתחילה עם מס' קטן של אנשים שיש להם אנרגיה גבוהה. הם אלו אשר מאפשרים תנופה ועליה לפסגה, אך אחרי עליה זו האנרגיה נופלת והולכת לאיבוד. זאת כיוון שהתרבות אוגרת מסורות בתאי המוח, ובאופן הדרגתי תאי המוח מתמלאים בתוכנות אוטומטיות שחוזרות על עצמן – ואנשים לא יכולים לעשות שום דבר חדש. אז התרבות מתה. למעט מאוד מנהיגים יש אנרגיה גבוהה, הם פשוט חוזרים על אותו הסיפור הישן נושן. יש צורך במקור חדש לרעיונות חדשים, מקור של אנרגיה גבוהה מלאה בתשוקה, שתהיה רלוונטית לבעיות האמיתיות. אנרגיה שתסיט אותנו מהזרם הנוכחי. אנרגיה עם תשומת לב ממוקדת להבנת הדבר האמתי:
הכל, בעצם, שטויות.
ושוב אנו חוזרים למיקוד תשומת הלב
תהליך השינוי דורש הפניית הרבה תשומת לב לדבר. וכמובן, שאין כל הבטחה שזה לא יקרה שוב. זה יקרה שוב ושוב עד אשר "ירד לנו האסימון". אך כאשר אנחנו מבינים במה מדובר, אנחנו יכולים להרהר בכך בכל פעם בה התוכנית מופעלת, בנקודה הבסיסית הזו. ברגע שהצלחנו להבחין בכך שהתוכנית מופעלת ברגע זה, נעניק את תשומת הלב שלנו לכך שזו תוכנית אוטומטית שטותית וחסרת כל תועלת. נחזור על מחשבה זו עד אשר התוכנית תימחק מהזיכרון התאי שלנו, מהדנ"א. הגישה הביולוגית לתוכנית תתמוסס, ואנו נצא לחופשי. זהו תהליך של אפיגנטיקה ("מעל לגן") שמתבצע באמצעות אימון קוגניטיבי-התנהגותי עצמי.
לכל אדם יש את היכולת לבצע בעצמו שינויים באמצעות מיקוד תשומת הלב שלו לתוכניות שהוא מעוניין לשנות. גם את מסוגלת לכך, וגם אתה. לכולנו יש את המסוגלות האישית לשנות את אופיינו לטובה באמצעות חזרתיות והתמדה.
בהצלחה והרבה בריאות,
מיכל
