“התודעה היא כמו סופה שמשתוללת במוח… התחושה האינטואיטיבית שיש ‘אני’ מנהל שיושב בחדר פיקוח במוח, סוקר את מסכי החושים ולוחץ על הכפתורים של השרירים, היא אשליה. מתברר שהתודעה מורכבת ממערבולת של אירועים המתרחשים בכל חלקי המוח. האירועים הללו מתחרים על תשומת לב, וכאשר תהליך אחד גובר על האחרים, המוח בודה הסבר לאחר מעשה וממציא את הרושם ש’אני’ יחיד היה בשליטה על התהליך למן ההתחלה.”
(“העתיד של המוח” / מיצ’יו קאקו, עמ’ 49)
מימין: סטיבן פינקר, מיצ’יו קאקו. מקור תמונות: ויקיפדיה
מי מדבר עכשיו במיקרופון?
דמיינו לעצמכם חדר מרווח, ובמרכזו מיקרופון. מסביב למיקרופון יושבים כמה ראשי קהילה, כאשר כל אחד מהם מקבל בכל רגע ורגע מסרים מקהילתו באמצעות שליחים רצים. כאשר ראש הקהילה שומע מהשליחים הרצים את אותו המסר שוב ושוב, הוא מתחיל להשתכנע בדברי הקהילה, ומבין כי את המסר הזה צריך להעביר הלאה. הוא ניגש למיקרופון ואומר את דבריו. מיד אחריו ראש קהילה אחר אומר את דבריו, ומיד אחריו ראש קהילה נוסף. למעשה, המיקרופון איננו נח לרגע, והוא מעביר מסרים ללא הפסקה.
החדר הדמיוני הזה הוא חדר התודעה.
והדברים הנאמרים בחדר התודעה, מגיעים לאוזניה של המנכ”לית, קליפת המוח הקדם מצחית הדורסו-לטרלית [2].
התודעה איננה דברי אורגניזם יחיד, אלא דבריהם של אזורים רבים ושונים במוח האדם ומחוצה לו, כאשר כל אחד מהם מעביר מסר אחר. בכל רגע ורגע מהדהד ב’חדר התודעה’ קול שונה, ואנו חווים אותו כ’אני’.
כל אזור שמעביר מסר מתפקד כ”ראש קהילה”, אשר דובר את סך מסריהם של סך הנוירונים (ו/או האורגניזמים האחרים) בקבוצתו.
מה רוצה לומר לי חיידק המעי שלי?
כל אורגניזם בגופנו הוא חלק מקהילה קטנה. למשל, חיידקי המעי. קהילת חיידקי המעי היא חלק מקהילה גדולה יותר – המעי. המעי הוא “ראש קהילת המעי”, וקולו מורכב ממיליוני קולותיהם של חיידקי המעי. למעשה, המעי הוא מעין מיני ‘חדר תודעה’ קהילתי, בו כל חיידקי המעי משמיעים את קולותיהם ב’מיקרופון’.
לכל אורגניזם יש חוויה סובייקטיבית מהעולם.
לכל חיידק מעי ולכל אורגניזם בגופנו ישנה חוויה סובייקטיבית כלשהי מהעולם. יש לו מסר חשוב שהוא רוצה וצריך להעביר לידיעתה של כלל קהילתו, לטובת המשך הישרדותה באופן מיטבי. המסר מורכב מתוך חוויותיו ותנאי חייו באזור הספציפי בו הוא גר, בתוך ה’מדינה’ הענקית בה הוא אזרח: מדינת גוף האדם (הספציפי).
לאורגניזמים יש דברים רבים לומר לחבריהם האורגניזמים החיים איתם בקהילה: על האורגניזמים האחרים שפגשו בדרך, על חוסרים בכימיקלים נדרשים, על סכנה שקלטו בסביבה ועוד.
לכל תא בגופנו יש מטרה שהוא פועל להשיגה, ובמהלך חייו הוא מתקשר עם אורגניזמים נוספים. מקור תמונה: pixabay
זכות הדיבור ניתנת לקול הברור ביותר
כל אורגניזם פולט מידע החוצה (פולט כימיקלים ו/או מסרים חשמליים) וקולט מידע מסביבתו (קולט כימיקלים ו/או מסרים חשמליים).
הנוירונים, למשל, מהווים אמצעי קלט-פלט באופן זה: הם קולטים כימיקלים דרך הסינפסה, ופולטים אותות חשמליים דרך האקסון.
כל נוירון מעביר מסר, ונוצרות קבוצות של נוירונים, אזורים, אשר מעבירים את אותו המסר יחד לכל הנוירונים האחרים אליהם הם מקושרים. האזור שיעשה את ה”רעש” הגדול ביותר – יפיק את כמות האנרגיה הגדולה ביותר – הוא זה שיזכה להשמיע את קולו ב’חדר התודעה’ באופן הברור ביותר. ואת קולו של אזור זה אנו נשמע כקולה של התודעה שלנו.
באיזו שפה משוחחים היצורים הזעירים הללו?
האורגניזמים בגופנו משוחחים האחד עם השני באמצעות כימיקלים ופולסים חשמליים. הנוירונים, לדוגמה, קולטים כימיקלים (נוירוטרנסמיטרים כגון סרוטונין, דופמין, מלטונין וכד’) דרך סינפסות (נקודת מפגש העברת מסרים בין נוירונים) הממוקמות בדנדריטים; ופולטים אותות חשמליים – אלו דחפים עצביים (ספייקים) – דרך האקסון. אותות חשמליים אלו יועברו מהאקסון של הנוירון מעביר המסר, אל הדנדריטים של הנוירון מקבל המסר.
רכיבי הנוירון. מקור תמונה: ויקיפדיה
כל אורגניזם מייצר כימיקלים בהתאם להנחיות שקיימות בשדה האלקטרומגנטי שלו – אלו הנחיות המורות לו כיצד עליו לפעול בכל מצב בו ייתקל במהלך חייו [1]. האורגניזם קורא מידע מהשדה האלקטרומגנטי שלו בדומה לדרך בה אנו קוראים מידע מה’ענן’ בו אנו נוהגים לשמור את המידע שלנו. את המידע בשדה האלקטרומגנטי של האורגניזם קודדו ושמרו עבורו שם הגנים כאשר רק ‘נולד’, כדי שיידע כיצד להתנהל ולתפקד; והוא בעצמו קידד ושמר הנחיות נוספות, שאימץ בעקבות למידה מחוויותיו האישיות בעולמו הזעיר.
הקהילה הגדולה שהיא ‘אני’
חיידק המעי חבר בקהילת חיידקי המעי, וקולו הזעיר מרכיב את קולו הגדול יותר של המעי. וגם המעי חבר בקהילה גדולה יותר – קהילת האיברים המרכיבים את גוף האדם. קולו הזעיר של חיידק המעי נשמע גם בתוך קהילת המיקרוביוטה כולה – ההרמוניה הגדולה – המוזיקה המרכיבה את גופנו. קולו מרכיב את הקול הגדול ביותר בחווייתנו הסובייקטיבית: קולה של התודעה שלנו. אם נמשיך כך באופן לוגי, הרי ניתן להניח כי גם בני האדם, כולם יחד (וסביר ותודעות נוספות פרט לנו), מרכיבים תודעה גדולה יותר.
הרוח חולקת את התודעה עם ה’מיינד’
באופן אישי, אני מאמינה שלתוך ‘חדר התודעה’ מסתננת הרוח, זו השוכנת בשדה עצמו, וכאשר מתאפשר לה – לוקחת את ההגה לידיה. אני חושבת שקליפת המוח הקדם מצחית הדורסו-לטרלית, זו שנכון להיום “חושדים” בה כמנכ”לית של המוח, היא למעשה מה שהזן קורא ‘מיינד’. היא אמנם אחראית על סינון הרעשים, אך היא מכאנית בלבד. היא מתמללת את הגוף, את טריליוני תודעותיו.
אני מאמינה כי ה’אני’ האמתי, הרוח, חולקת את התודעה עם המיינד, שהוא הגוף. כלומר, הרוח חולקת את התודעה עם טריליוני תודעות זעירות נוספות המרכיבות את הגוף. ולעתים אנו נשמיע את דברי הרוח, ולעתים את דברי המיינד, המתמלל את דברי הגוף.
כאשר הגוף עושה הרבה ‘רעש’, הוא מגביל את הרוח ומשתיק את דבריה. וכך דבריו של ה’אני’ האמתי, הרוח, אינם נשמעים באופן רציף וברור. ולכן, כדי להרגיע את ה’מיינד’, עלינו להרגיע את הגוף – את הרגשות הסוערים ואת המסרים המודאגים. עלינו לצרוך מידע מרגיע, להכניס לשגרת יומנו מדיטציה, הליכה בטבע, תנועה איטית מודעת, אמנות ויצירה.
האחריות שלנו מתפרשת למקומות חדשים
האדם מחפש את קהילתו כל חייו ולעתים איננו מודע לכך שיש לו אחריות לא רק על עצמו ועל משפחתו. קיימת לו אחריות נוספת כראש קהילה, לדאוג לכלל האורגניזמים המרכיבים אותו (האורגניזמים הזעירים מבצעים פעולות רבות אשר נועדו לטובת הישרדותם ולהישרדותנו גם יחד). וכן לדאוג לכלל בני האדם, אשר יחד מרכיבים את התודעה הגדולה יותר – ואולי את תודעת היקום כולו?
מקורות
[1] לפי ד”ר נוירמן דוידג’, מומחה לנוירופלסטיות של המוח בעל שם עולמי, בספרו: The Brain’s Way of Healing, כל נוירון מקודד לתדר ספציפי בשדה האלקטרומגנטי של המוח, ותדר זה מכיל את כל המידע הנדרש לתפקודו של הנוירון.
