על כעס, עצב וחמלה במפגש מול “תכונות הצל” אצל האחר, קבלתן באהבה אצל האחר ואצל ה”עצמי”, וצמיחה למצב תודעתי חדש.
כדי להבין “מה אני כן”, ראשית עליי לברר “מה אני לא”
לאורך חיינו אנו פוגשים באנשים בעלי תכונות אופי שאנחנו מחבבים ומתחברים אליהן, ובאנשים בעלי תכונות אופי שאנחנו לא מזדהים איתן. האנשים בעלי האופי שאנו מחבבים מהווים עבורנו דוגמה לערכים ולאמונות שהיינו רוצים לעצמנו. “כזה אדם גם אני רוצה להיות”, אנו חושבים בראשנו בעודנו חוקרים את האופן בו אותו אדם מתנהג, מדבר, מניח את גופו. אנחנו מתבוננים באדם זה ולומדים, כדי שנוכל לחקות את הערך שמצא חן בעינינו באותו האדם – אולי חמלה, אולי יכולת להביע אהבה, אולי ביטחון עצמי, אולי אומץ לב.
מודעות עצמית בבגרות מאפשרת את המשך התפתחות האופי
בילדותנו אנחנו לומדים ערכים ואמונות על ידי חיקוי באופן בלתי מודע. האופי שלנו נוצר באמצעות חיקוי הדוגמה שאנחנו חשופים אליה באופן חוזר ותדיר. כילדים, מבלי שינחו אותנו לכך, אנחנו חוזרים על ההתנהגות שמדגימים לנו ההורים שלנו, החברים שלנו ואחרים משמעותיים נוספים. בבגרותנו, אם אנחנו בעלי מודעות עצמית גבוהה, נוהגים להביט פנימה אל תוך העצמי ומכוונים עצמנו להתפתחות אישית, אנו נמשיך ללמוד ערכים ואמונות על ידי חיקוי הערכים שמוצאים חן בעינינו אצל האחרים.
ומה עם צידו השני של המטבע?
“לא. כזה אני לא רוצה להיות. זה לא מי שאני”
כאשר אנו פוגשים אצל אדם אחר בתכונות אופי שאנחנו לא מזדהים איתן – כמו קמצנות, אדישות לסבל, נטיה לשקר, פחדנות, הססנות, נטיה לרצות, אגואיזם וכדומה – אנחנו עלולים להרגיש רגשות לא נעימים ככעס / זעם, או אי נוחות מסוימת. תכונות אופי שמעוררות בנו תחושות לא נעימות הן “תכונות צל” – אלו התכונות של ה”צל” שלנו, הוא הצד השני של המטבע המואר שאנחנו רוצים להיות, שאנחנו מייצגים עצמנו על פיו. את “תכונות הצל” אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח ומחביאים אותן, לעתים קרובות אפילו מעצמנו.
בתחילת דרכנו בשביל (הנצחי) של ההתפתחות התודעתית אנחנו לא אוהבים להביט בצד האפל שלנו.
אנחנו לא מעוניינים להביט, להתמודד עם קיומו או עם השלכותיו של הצל. אנחנו רוצים להשליך אותו לבור כמו היה שייך לאדם אחר, להאיר עצמנו באור יקרות ולחשוב על עצמנו רק דברים טובים. אך אם לא נביט אל הצל שלנו ונבין מי הוא, מהיכן הגיע ומדוע הוא כאן, הוא לא יתפוגג. הוא ימשיך להציק לנו ולהכשיל אותנו מבעד לשטיח. באמצעות מבט על הצד האפל וקבלתו כחלק מאתנו, נצליח לעבור את המשוכות הרבות, לצמוח, להשתנות ולפתח אהבה עצמית אמתית.
מדוע מתעוררים בנו כעס או חמלה במפגש עם “תכונות הצל” שלנו?
אם אני חשה כעס כלפי אדם מסוים שמייצג עבורי את “מה אני לא רוצה להיות”, סביר וזהו סימן לכך שהוא מעורר בי חלקים שאני לא אוהבת בעצמי. יש בי כרגע את “תכונות הצל” הללו שאינני מחבבת אצלו, או שהיו אצלי עד לא מזמן התכונות הללו ועדיין לא סלחתי לעצמי על כך. וזו הנקודה העיקרית – הסליחה לעצמי על החלקים שבי שאינם מושלמים בעיניי. החלקים שבי אשר פועלים בניגוד לערכים האידיאליים שעומדים לנגד עיניי, ואליהם אני משווה את עצמי.
כאשר אני משווה את עצמי הנוכחית לעצמי האידיאלית, ההשוואה תמיד תצא לרעת העצמי הנוכחית.
אין זו השוואה הוגנת – הרי העצמי הנוכחית היא אנושית ולכן לעתים טועה, והאידיאלית היא רעיון מופשט ובלתי מושג.
אם אני עוסקת בהשוואה עצמית שאיננה חומלת והפער בין האידיאל לבין הנוכחי הוא גדול מאוד, אני אחוש סבל הנובע מבושה או אשמה. כתוצאה מכך ערכי העצמי יירד, הביטחון שלי יירד ואני אוהב את עצמי קצת פחות. אך אם סלחתי לעצמי וקיבלתי את העובדה שאני אנושית ומותר לי לטעות, ואני אכן אמשיך לטעות ואל לי לצפות מעצמי למשהו אחר, הכעס שיש בי כלפי עצמי – יתפוגג. ועל כן סביר והוא לא יתעורר מחדש כאשר אפגוש בתכונות אלו אצל אדם אחר. קיבלתי את תכונת הצל הזו בעצמי, ולכן אקבל אותה בחאר. הכעס של אדם אחר לא יפעיל את אותו תדר הרגש אצלי, כיוון שהצלחתי לפתור את ההיקשרות הזו בתוך עצמי פנימה. במקום כעס תתעורר אצלי הבנה, הזדהות עם המצב ולעתים, כיוון שהייתי במקום הזה בעבר בעצמי, יתעורר בי גם רצון לעזור.
הכל בזכות הייסורים
ההתפתחות הזו, מכעס לחמלה אפשרית בזכות הייסורים. נדמה, כי ייסורים הינם הדרך להתפתחות תודעתית בעולמנו. אנחנו סובלים בגלל שמתקיימים פערים, שהם בעינינו בלתי נסבלים, בין האופי הנוכחי שלנו לבין האופי האידיאלי. הסבל הוא הכרחי על מנת לאפשר את המעבר ההתפתחותי בין ה”אני הנוכחי” לבין ה”אני המעט טוב יותר”, אשר מתקרב צעד קטן נוסף אל עבר האידיאל (שהוא לנצח בלתי אפשרי).
הסבל הוא תוצאה של מודעות עצמית לרצון הפרטי של האדם להשתפר – כאדם.
בזכות העצב אני שמח/ה
ראוי לציין שבדרך מתחושת הכעס אל עבר תחושת החמלה, בדרך כלל נעבור דרך תחושת העצב.
בתחילת הדרך אנחנו כועסים, כי אנחנו לא מעוניינים להביט כלל על כל הדבר. מבחינתנו אין לנו כל קשר לערכים השליליים הללו שאנחנו רואים אצל האדם האחר, להתנהגות השלילית של האחר שמעוררת אצלנו סלידה. באותה הנקודה אנחנו בטוחים שאנחנו “טובים יותר” ממנו, והוא נחות ולא ראוי בעינינו. כאשר סדקים קטנים יצוצו בבועה התודעתית שלנו ותתבהר אצלנו פנימה ההבנה שישנו קשר, ואפילו הדוק, בינינו לבין התכונות שמעוררות בנו כעס – אנחנו נתחיל להרגיש בושה ואשמה. נהפוך להיות מודעים לכך שאנחנו בעצמנו מתנהגים באופן זה לעתים, ואולי לעתים קרובות. נשים לב מתי אנו עושים זאת, לא נצליח לעצור את עצמנו מלעשות זאת ונרגיש כרובוט הפועל על אוטומט שלילי בדרך לאבדון. נחוש חסרי שליטה, בושה, אשמה על הנזק שגרמנו לאהובינו עד כה מבלי לדעת זאת, על הנזק שאנחנו ממשיכים לעשות כיוון שאנחנו לא מצליחים לעצור את התנהגותנו האוטומטית. נהיה עצובים ומדוכדכים. חלקנו יחוש דיכאון עמוק, חלקנו חרדה (וחלקנו, את שניהם גם יחד).
זו נקודת הביניים – נקודת המעבר בין שני מצבים תודעתיים:
- מצב נוכחי – אני אשם/ה
- מצב עתידי – זו איננה אשמתו של אף אדם, גם לא אשמתי
המצב שקדם ל”אני אשם/ה” היה, כמובן, “את/ה אשם/ה” – הפניית האצבע ממני והלאה, כי “אין קשר ביני לבין כל זה”. ולאחר הבנת הקשר האצבע מופנית פנימה ומתעוררות תחושות שליליות בנוגע לעצמי שלי. אנחנו סובלים, כי אנחנו לא רוצים להיות האדם שהפכנו להיות, אך אנחנו לא יודעים מה לעשות כדי להשתנות – אין לנו את הכלים.
בנקודה זו מתחיל המסע להתפתחות תודעתית. בנקודת הסבל. כי בנקודה זו, אנחנו פתאום מתחילים בחיפוש העצמי.
בנקודת הסבל אנחנו שוהים בתוך מצב תודעתי של “מי אני לא רוצה להיות”, מכים עצמנו על כך שאנחנו עדיין “מי שאנחנו לא רוצים להיות”, חווים שוב ושוב את האשמה והבושה על הנזק או הסבל שאנו מייצרים לעצמנו ולסביבתנו הקרובה, ולעתים מרגישים כקורבן של המציאות שלנו – כיוון שאנו לא מצליחים לשנות את המצב. כדאי להעניק תשומת לב לזמן השהות של ההכרה שלנו במצב תודעתי זה – כיוון שאין כל צורך התפתחותי לשהות במצב התודעתי של “מי אני לא רוצה להיות” ליותר מכמה רגעים בודדים. אך רוב בני האדם, באופן טבעי המגובה אבולוציונית, משחזרים שוב ושוב את המחשבות הללו ומייסרים עצמם למשך תקופות ארוכות.
הגורם לסבל הוא תמיד העצמי המפרש את הסיטואציה.
האדם בוחר [1] איך להגיב לסיטואציה המסוימת מתוך המידע שההכרה שלו (המיספרה שמאל / תת המודע) מחזיקה בו ברגע הנוכחי. אפשר לקרוא לזה “משקפיים אנרגטיות” (אנרגיה = מידע) אשר מסננות את המציאות בדומה לפולרייזר – פילטר המסנן קרני אור: חלק מהמידע יצליח לעבור את המסנן ויגיע ליעדו, וחלק מהמידע ייעצר על ידי המסנן ו”יישאר בחוץ”. המידע שיצליח להיכנס הוא מידע שתואם את “דעתן” של המשקפיים הנוכחיות.
למשל, אם מישהו יתן לי מחמאה על האופי שלי, אך ההכרה שלי מחזיקה ברגע זה באמונה ש”אני אדם איום ונורא”, המחמאה תקבל פרשנות אחרת. יתכן ואחשוב כי הוא משקר לי, מנסה להתחנף אליי כדי להשיג משהו וכדומה. אך לא אחוש את התחושה הנעימה של קבלת מחמאה ואמונה בכך שהמחמאה היא נכונה. הפירוש שאתן לסיטואציה יהיה מתוך הבועה המסננת של האמונות שלי על העצמי ועל האחרים. אנו רואים את העולם מבעד לוילון עכור שאיננו אובייקטיבי. כאשר אנו מבינים שכל התנהגות שלילית הטבועה בנו היא תוצאה של למידה עקב נסיבות חיינו הייחודיות, וכי איננו אשמים (ואף לא האדם שלימד אותנו), הגוון של הוילון שלנו יתבהר, ונצליח לראות דרכו פרטים נוספים. המציאות שלנו תתקרב מעט יותר למציאות האמתית.
קצת אופטימיות
הגוף שלנו משנה באופן תדיר את המידע שבו מחזיקה ההכרה. המחשבות והאמונות שלנו על ה”עצמי”, על אחרים ועל העולם משתנות ככל שאנו מחפשים להתפתח תודעתית ולשנות את אופיינו. האמונה הנוכחית בה מחזיקה ההכרה היא זו שתקבע את דרך ההתמודדות הרגשית שלנו עם הנסיבות החיצוניות ברגע זה –
אותו גורם יכול להיתפש בעיניי כ”מייסר” או כ”שיעור שעליי להודות לו על ההזדמנות ללמידה” – והכל תלוי באיזה מצב תודעתי אני נמצאת כאשר אני נתקלת בגורם זה. האדם יכול להגיב לאותה הסיטואציה באופן שונה לחלוטין, אף אם נפגוש בו בנקודות שונות במהלך היום. מצב הרוח הוא מצבור של כימיקלים, תבניות אשר מופעלות באופן אוטומטי בהתאם לפרשנות שההכרה מעניקה למידע שהיא מקבלת מ”בחוץ”. התבניות השליליות שלנו הן אמנם אוטומטיות, אך ניתן לשנותן לתבניות אחרות, חיוביות ומקדמות – שגם הן, במרוצת הזמן ועם התרגול החזרתי, תהפוכנה לאוטומטיות.
כל הרגל שלילי ניתן לשנות באמצעות חזרה תמידית על פעולות פשוטות:
- תרגול מודעות לבעיה – הרהור בדבר, חיפוש אחר פתרונות וחלופות התנהגות חיוביות להרגל השלילי. העלאת הנושא למודעות על מנת שהפתרון יעלה בדעתנו ברגע האמת.
- תרגול עצירת האוטומט – ברגע בו אנו שמים לב לכך שאנחנו מבצעים, ברגע זה, את ההרגל השלילי – עלינו לאסוף את כל האנרגיה שבנו ולמקד אותה בעצירת ההתנהגות. בתחילת דרכנו לא נצליח לעשות זאת – לא נצליח לעצור את האוטומט ההתנהגותי על אף שנשמע את קולנו שלנו בתוך ראשנו קורא לנו לעצור. ועלינו לתרגל סליחה עצמית על כך.
- תרגול החלפת הרגל שלילי בהרגל חיובי – לאחר שהצלחנו לעצור, עלינו להעלות בדעתנו את החלופה. בתחילה לא נצליח לבצע את ההחלפה בין שני ההרגלים – נצליח רק לחשוב ולהרהר בחלופה, אך היא לא תצליח לעבור את “מחסום האגו”. עלינו לקבל זאת ולתרגל סליחה עצמית.
- הצלחה! הצלחנו לעצור ולבצע חלופה. לעתים “ניפול” ונחזור על ההרגל השלילי כיוון שהופנתה אליו אנרגיה רבה בעבר, וישנם קשרים עצביים רבים המחזיקים במידע זה. בעת התרגול אנו מייצרים קשרים חדשים המפנים אל עבר מידע חדש. עלינו להמשיך ולחזור על ההתנהגות החיובית החלופית עד אשר תיטמע ותחליף בהצלחה את ההרגל השלילי. לאחר תרגול חזרתי יומיומי נראה תוצאות מצוינות כבר לאחר כחודשיים-שלושה.
נדמה כי אוניברסיטת החיים נועדה ללמד אותנו את משמעותו של המשפט “רוח מעל חומר” – מטרתנו היא ללמד עצמנו (‘הרוח במכונה’) כיצד לשלוט באוטומציות שמפעילה תודעת הגוף (‘החומר’). ואם זה אפשרי עבור אדם אחד – זה אפשרי גם עבורכם. 🙂
הערות:
[1] את המילה “בוחר” שמתי במרכאות כפולות כיוון שרוב הזמן (בין 90-95% ויש האומרים שאפילו יותר) אנחנו נמצאים “על אוטומט” – המוח מפעיל אוטומציות קוגניטיביות אשר מפעילות אוטומציות התנהגותיות. זה לטובת שמירה על אנרגיה ונקיטה באסטרטגיות הישרדותיות (שהן טובות או לא טובות לאותה הנקודה). אך ככל שהאדם מתרגל מודעות עצמית, זמן השהות שלו במצב המודע גדל יותר ויותר, והשליטה במציאות שלו – בהתאם. כאשר אני במצב מודע – יש לי בחירה.
איזה מאמר מצוין! תודה על שליחתו של המידע. הוא מעורר בי תהיות רבות ומחשבות עמוקות.
תודה שחלקת זאת איתי, עינת! משמח לשמוע 🙂