על התמודדות עם חוסר שליטה, תסכול וזעם
כל אדם כועס אשר מרים את קולו, או מלחיץ, חרד, מאשים – נמצא במצוקה נפשית (ולטעמי, כך גם ראוי להתייחס אליו)
האם יש טעם להיפגע מאדם שנמצא במצוקה רגשית ואינו מצליח לווסת את התנהגותו? או אולי יש טעם להתאמץ ולחוש חמלה כלפיו? לנסות ולהביט עליו כאילו היה ילדי שלי, שאני מנסה להפיג את הסבל שהוא חווה ברגע זה. קראו על גישת "כולם הם ילדיי" >
כמובן שעניין זה קשה מאוד לביצוע – והרי מה שלרוב מתחשק לנו לעשות לאדם שצועק עלינו הוא לא, ככל הנראה, ללטפו בחיבה – אך בעיניי זהו הדבר האידיאלי הנכון לעשותו כדי לשמור על בריאותנו הנפשית, וגם על בריאותם הנפשית של היקרים לנו, של מכרינו, של כל בן אנוש בו ניתקל (והרי רק זו עלולה להוות מטרה עליונה הניצבת בפני חלקנו). דרך חשיבה המאפשרת פיתוח ערך עצמי גבוה המוביל ליציבות נפשית.
אדם בוגר – מהו, בעצם? ילד קטן בכסות עור שהתבגרה.
המבוגר הוא, בעיניי, כמו ילד שלמד איך מתנהלים, פחות או יותר, בסביבתו, או יותר נכון – איך מתנהלים באותם עניינים שיצא לו לפגוש ולהתנסות בהם במהלך חייו. אחד ההבדלים העיקריים בינינו לבין הילדים הוא מידת הניסיון שצברנו בעולם. אנו, הבוגרים יותר, כבר "יודעים" מה טיבם של הדברים סביבנו. ולמה "יודעים" במרכאות כפולות? משום שאין אנו יודעים דבר כפי שהוא, אמת לאמיתה. יודעים אנו רק את נקודת ראותנו החלקית הנובעת מתוך ניסיוננו הסובייקטיבי – חוויותינו האישיות, נקודת מוצאנו הביולוגית, הפסיכולוגית, הסוציולוגית ועוד. אנו "יודעים" באופן מותנה, רק על פי התנאים המקדימים הללו, אשר מלווים אותנו בדרכנו, מהווים מסננת לכל מחשבה, רגש והתנהגות, ומעצבים את נקודת מבטנו הייחודית על מצבנו ועל מצבם של האחרים.
התמודדות עם הלא נודע
שני אנשים יגיבו באופן שונה לחלוטין על אותה הסיטואציה. ולעתים, ואף לעתים קרובות, יוצא לו לאדם הבוגר להיתקל בסיטואציות חדשות אשר אינן דומות במהותן לסיטואציות אשר כבר מאוחסנות בזכרונו. ולכן הוא לא יודע איך להתנהל בתוכן. לפתע נתקל האדם הבוגר בסיטואציה חדשה המערערת את בטחונו בעולם. הנותנת לו תחושת חוסר שליטה במידה זו או אחרת, ומטלטלת את הקרקע מתחת לרגליו. כאשר האדם לא למד (בילדותו או לאורך חייו) כיצד להתמודד עם תסכול מסוג זה כפי הצורך, הוא לא מסוגל להכיל את תסכולו שלו כאשר הוא נפגש בלא נודע המערער. ולכן לעתים הוא יגיב בכעס, שכן אינו מבין איך לנהל את תסכולו – איך לשלוט ברגשותיו ולהחזיר לעצמו את השליטה על הסיטואציה.
הפער בין המציאות לבין הציפיות
אין כל קשר בין התנהגותו של אדם כועס לבין הדבר העומד מולו, אשר עליו מכלה הוא את זעמו.
בין אם מדובר באדם אחר, חפץ, בעל חיים, או הטבע עצמו.
האדם כועס לא בשל סיבות חיצוניות לו, אלא בשל חוסר יכולתו להתמודד עם הפער שבין הידע שלו לבין המציאות עצמה.
לפני שאנו מפתחים את היכולת לראות את "התמונה הגדולה", לעתים אנו נוטים להאשים את סביבתנו החיצונית בכל עניין שנגרם לנו. "בגללך אני כועס", נאמר, ללא מודעות לכך שאין דבר הרחוק יותר מן האמת. "בגללך", נפנה אצבע מאתנו החוצה, בעוד עלינו להפנות את האצבע אלינו פנימה, ולתור אחר החוזק הנפשי שיאפשר לנו להחזיר לעצמנו את השליטה העצמית ברגשותינו, את כבודנו העצמי, את החירות לבחור כיצד נתנהל בסיטואציה הנתונה, קשה ככל שתהיה.
אף אם נתקלנו בדבר מה מכעיס ביותר, עדיין נמצאת בידינו הבחירה כיצד לנהוג. כיצד להתמודד. נוציא מקרים של איבוד הדעת הזמני (כמו, למשל, כאשר אם או אב צריכים להתמודד עם מישהו שפגע בילד/ה שלהם. אף על פי שגם שם לרוב ניתן לבחור כיצד להתמודד – לעתים איבוד הדעת עמוק עד כדי חוסר יכולת הבחירה) ונתייחס למקרים ה"רגילים" בהם אנו נתקלים במהלך היום יום. תמיד יש לנו בחירה כיצד לנהוג. כיצד להגיב.
הבחירה נמצאת בידינו רק אם נאפשר זמן שהות בתוך המחשבה על הדבר לפני הפעולה, ולא ננהג באופן אוטומטי ואימפולסיבי, כפי שאנו רגילים.
האם גורלי נקבע מראש?
נקודת מוצאו האישית של האדם שמתעצבת בעקבות חוויותיו, נדמה כאילו כבר קבעה את גורלו, כמו ניטלה ממנו יכולת הבחירה, שהרי לא משנה מה יקרה, יגיב הוא מתוך נקודת מוצא זו. אך למעשה, אין זה המצב. אדם אינו פסל אבן אשר אינו משתנה עם השנים (ואף פסל אבן משתנה עם הגשמים ובשל גורמים סביבתיים אחרים המשפיעים עליו לאורך השנים). האדם מתעצב ומגיב לסביבתו, מתאים את עצמו לסביבה כדי לשרוד ביתר יעילות, משתנה עם השנים בעקבות עוד ועוד חוויות המפיקות בו תובנות חדשות. ואין עד טוב יותר לדברים אלו מאשר האדם עצמו – למשל, אני עצמי – ומעידה אני על עצמי כי הייתי שונה לחלוטין לפני 10 שנים, הייתי שונה לחלוטין לפני 5 שנים, והייתי שונה אף לפני שנה. אוכל להעיד אף על הא/נשים היקרות/ים שאני מאמנת, שאף הם עוברים תהליכים משני אופי באופן מעורר התפעלות. אני מניחה שאופי האדם נתון לשינויים תקופתיים והתפתחותו התודעתית היא בלתי נמנעת אם ממשיך הוא לחקור ולחפור בנפשו. לפיכך, לכל אדם קיימת תקווה לשינוי מצבו הנוכחי, שינוי נקודת ראותו על העולם, ובהמשך לכך, שינוי מחשבותיו, תחושותיו והתנהגותו.
האויב שלי הוא פעוט מתוסכל
יום יום אנו נתקלים במצבים אשר מאתגרים את שליטתנו העצמית.
מידת בגרותנו, מידת חוסננו הנפשי, שניהם תלויים היטב במידת שליטתנו בעצמנו – בעוצמת רגשותינו כלפי חוץ, ובמחשבותינו כלפי פנים. ביודענו כי כל זעם מקורו בתחושת חוסר שליטה, עלינו לגלות חמלה כלפי עצמנו כאשר אנו זועמים, ועלינו לגלות חמלה גם כלפי האחר, יהיה רצונו אשר יהיה. עלינו לזכור כי גם אם אדם צווח וצועק עלינו במלוא גרונו, יש בנו היכולת לשלוט בעצמנו, לגלות אמפתיה למצבו, להעניק חמלה, לשאול אותו כיצד נוכל לעזור לו. גם אם רצונו של האחר הינו לשלוט בנו, רצון שאל לנו לתת לו להתגשם, עלינו לנסות ולהבין כי מצוקתו של אדם שכזה נובעת מתוך בורות ילדותית. והרי התשוקה לשלוט באחר נובעת מתוך חולשה אמתית, מתוך האמונה כי אין לו לאדם יכולת לשלוט בכל דבר אחר בעולמו – ולכן מנסה הוא לשלוט בכל דבר בעולמו. זהו אכן עניין מאתגר, לסלוח ולהבין את אויבך, את האדם שמבקש לעשות לך עוול. ואף על פי כן, יש בנו את היכולת הזו לראות את האחר כילד שלא לימדוהו אחרת; והרי מי שלימד אותו את דרכי ההתנהלות בעולם בילדותו, לימד אותו עולם מעוות, ועל כן אין לו אמונה בעולם זה ובכל דייריו.
וכפי שהיינו נוהגים בילדנו הפעוט שברצוננו ללמדו אמונה בעצמו ובאחרים, בעולם, כך עלינו לנהוג באחר, ויתכן וחשוב מכך – עלינו לנהוג כך בנו עצמנו.
כאשר ניסיון חייו וחוויותיו האישיות של האדם גורמות לו סבל רב, ערכו העצמי של האדם יהיה נמוך, אמונתו בעצמו תהיה חלשה, ביטחונו מעורער, והוא יאשים את החיצוני בכל המתרחש אצלו פנימה.
ראו את הדוגמה הבאה: איך יגיב נועם?
שני מכרים, נועם וליאור, עומדים ומשוחחים על הא ודא. נועם אומר משהו כזה או אחר, ובתגובה ליאור עונה: "אילו שטויות".
לנועם יש כמה אפשרויות לתגובה על דבריו של ליאור. כל אחת מן האפשרויות לתגובה תעיד על אופיו שלו, ולא על אופיו של ליאור. נועם לא מגיב "בגלל מה שליאור אמר". הוא מגיב משום שהוא מרגיש ביטחון או חוסר ביטחון, אהבה וקבלה עצמית או חוסר אהבה וקבלה עצמית. הוא מגיב מתוך ערך עצמי גבוה או ערך עצמי נמוך, וכן הלאה. לדוגמה:
אפשרות 1:
נועם יכול להגיב ברוגע, עם חיוך, כאדם בעל ביטחון בדבריו, אדם המודע לאחר ומקבל את העובדה שלאחרים זווית ראייה שונה משלו, שזה בסדר, מותר ורצוי, וכי לזווית ראייה זו אין כל קשר אליו. במקרה כזה נועם יכול לומר, למשל: "אם תרצה לשמוע, אשמח להסביר לך מדוע אילו אינן שטויות." נועם שומר על תרבות הדיון ואף מחזק את הקשר בינו לבין ליאור, כיוון שהוא מאפשר לליאור להתבטא כרצונו מבלי להיעלב, ומבהיר כי מבחינתו הכל כשורה. נועם לא מתרפס ולא נכנע, שומר על דעתו אך לא "שורף את הגשר".
אדם בעל ערך עצמי גבוה נוטה להיפגע פחות מהתנהגותם של אחרים, שכן מבחינתו היא לא נוגעת לו באופן אישי – הוא בסדר גמור בעיני עצמו, ולכן לא ניתן לערער בקלות את בטחונו העצמי.
אפשרות 2:
נועם יכול להגיב בתסכול או בכעס אשר יתבטא החוצה או יופנם פנימה, כאדם בעל ביטחון עצמי נמוך אשר אינו בטוח בדבריו וחושש כי יחשבו שהוא טועה, או יחשבו שאינו חכם במיוחד (משום שכך הוא חושב על עצמו!). במקרה כזה נועם יגיב באופן אימפולסיבי, מהיר ולחוץ, מתגונן, יתכן ומעט צעקני. הוא עלול לומר, למשל: "מה אתה מבין בכלל", או מילים אחרות אשר מנסות לפגוע באמינות דבריו של ליאור – כיוון שנועם נפגע מדבריו של ליאור. נועם בחר לקחת את דבריו של ליאור אליו פנימה, להטמיע אותם ולהפוך אותם לשלו. הוא פירש את דבריו של ליאור כעלבון כיוון שחסרה לו אמונה עצמית, ולכן הוא בטוח שגם לאחרים אין בו אמונה, וודאי הם חושבים עליו דברים שליליים בלבד. הוא לא לקח בחשבון שיתכן וליאור אמר "שטויות", כיוון שיתכן והתעורר בו חוסר ביטחון בנוגע לאמונתו שלו, יתכן ואין בו את היכולת להתמודד עם דעות שונות משלו, יתכן והוא חושש "לצאת טועה" וכדומה. כל החלטה של נועם נובעת מתוך עולמו הפנימי של נועם.
כמובן שיש אפשרויות תגובה נוספות, אך המסר ברור – אם אנו בטוחים בעצמנו, לא ניפגע / נכעס / נופעל בקלות כה רבה.
האם אני נוהג/ת למסור את השליטה עליי, על רגשותיי – לאדם אחר?
כאשר אנו נתקלים באדם מתוסכל אשר פורק אנרגיות שליליות בנוכחותנו ובוחרים להיעלב מדבריו, אנו בוחרים להעניק את השליטה על רגשותינו – לאדם אחר.
אם אני בוחר/ת להיעלב מדבריו של אדם אחר, אזי האדם האחר הוא זה שמחליט ברגע זה כיצד אני מרגיש/ה. כאשר אנו מצליחים לשמור על יציבותנו הנפשית על אף "פריקה" של אנרגיות שליליות בנוכחותנו, אנו מצליחים לשמור על השליטה בנו – בידינו. רק אני מחליט/ה מי אני, ואני עושה זאת בכל רגע ורגע >
שמירה על גבולות פרטיים יציבים
כאשר האדם חושב על עצמו מחשבות שליליות (ערך עצמי שלילי), או כאשר הוא לא בטוח מה הוא חושב על עצמו (ערך עצמי מעורער), הוא מטמיע אצלו בקלות רבה את דעתם של האחרים עליו, או את מה שהוא חושב שחושבים עליו האחרים (אף אם מחשבותיו רחוקות מהמציאות). כאשר הגבולות אינם יציבים, האדם מקבל את הגבולות שאחרים החליטו להציב עבורו.
הבשורה הטובה הינה, כי כל התנהגות שלא מוצאת חן בעינינו ניתנת לשליטה באמצעות חזרה תדירה על התנהגות שאנו מעוניינים לאמץ.
האדם פועל מתוך עולמו הפנימי, בעד עצמו ולא כנגד האחר.
במדריכי הורים נפוצה ההמלצה להביט על הילד כמי שפועל למען עצמו, לטובת עצמו, בניגוד לראייתו כפועל כנגדנו. בדרך זו אנו מצליחים להבין טוב יותר את הילד, וגם את עצמנו. אם הילד פועל לטובתו ולא כנגדי, הרי אין לי סיבה לכעוס עליו. יש לי אפשרות לברר מה מפריע לו, מתוך איזו מצוקה הוא פועל, ואיך אני יכול/ה לעזור לו.
בני אדם בוגרים פועלים באותה הדרך בדיוק – כל אדם פועל למען עצמו ולא כנגד האחר. אף אם הפעולה היא מזיקה עד מאוד – בעיני המזיק היא נחשבת לפעולה 'בעד עצמו', המשרתת צורך כלשהו מתוך פרשנותו את המציאות, עד כמה שזו תהיה מעוותת. ואם פועלים כך כל בני האדם, הרי אין אדם המבקש לעשות לי רע רק בגללי. הכל נובע ממנו עצמו, ולדרך בה הוא מתנהג אין כל קשר אליי. כאשר אנו מפרשים כך את המציאות, באופן בו התנהגותו של האחר איננה קשורה אליי, אנחנו מאפשרים לעצמנו לראות את האחר, להבחין בפרשנות שלו לסיטואציה, לחשוב על הדרך בה הוא מפרש את האינטראקציה בינינו, הדרך בה הוא מפרש את דבריי שלי או את התנהגותי.
הגדרת הגבולות
כמובן שעל אף שתמיד יש מקום לחמלה, לעתים, כאשר אנו נתקלים באנשים החסרים יכולת שליטה עצמית, יש צורך להגדיר גבולות ברורים באופן תקיף על מנת למנוע פגיעה בעצמנו או באחרים העלולים להיפגע מכך (נפשית או פיזית). אין לתת לאדם אחר את היכולת לתמרן אותנו בשל יכולתנו המופלאה לחוש חמלה. ניתן לחוש חמלה לאחר, ובו בזמן לומר לו "אני לא מסכים/ה". כאשר אנו מסכימים לדריסת הערכים שלנו, בטחוננו העצמי יורד – כיוון שפעלנו בניגוד לאמת הפנימית שלנו. הערך העצמי שלנו נפגע, ואנו אוהבים את עצמנו קצת פחות.
שמירה על גבולותינו הערכיים היא דבר חשוב מאין כמותו, לטובת שמירה על בריאותנו הנפשית.
מטרתנו: יציאה מן התמונה
כאשר אנו מפנים מקום למחשבה על האחר אנחנו מאפשרים שני דברים חשובים:
- פירוק תבניות חרדתיות
אנו יוצאים מן התמונה הצרה בה אנו רגילים לשהות ומפנים את תשומת הלב שלנו כלפי חוץ. כך אנו מפסיקים להתמקד בנו עצמנו, והמחשבות הטורדניות הנוהגות לפרוק אותנו ("מה הוא חושב עליי?") והחרדה אותה אנו חשים כתוצאה מכך, מתמוססות – מוחנו עסוק במחשבות אחרות, על האחר. על "מחוץ לעצמי". - פיתוח חמלה – "איך אני יכול לעזור לך?" [1]
אנו מאפשרים לעצמנו לראות את מצוקתו של האחר. אם האחר כועס, ודאי פירש את ההווה באופן שגרם לו למצוקה נפשית כלשהי. יתכן והוא מרגיש לא מובן, דחוי, מושתק, חסר ערך וכדומה. האחר פועל מתוך עולמו. ומחשבה על עולמו מאפשרת לי לחוש כלפיו חמלה. כאשר אנו מרגישים חמלה, אין אנו יכולים להרגיש כעס – אלו רגשות שלא "מתערבבים".
מי יתן ונמצא בנו את הכוחות להעניק חמלה בכל יום, לכל אדם – ובמיוחד לעצמנו. מתוך החמלה העצמית נלמד להעניק חמלה גם לאחר.
הערות:
[1] משפט חכם שלמדתי מהנזיר הבודהיסטי-הונגרי צ'ונג אן-סונים >
מרגיש/ה שאת/ה זקוק/ה לחיזוק נפשי? אשמח לעזור לך להתחזק באמצעות שינוי אמונותיך העצמיות >
"אדם בוגר – מהו, בעצם? ילד קטן בכסות עור שהתבגרה." – אהבתי מאוד
חבל שיש אנשים שרק כסות העור שלהם מתבגרת…… והם מתנהגים כמו ילדים, מרוכזים בעצמם
נכון, קל להרגיש שחבל עליהם. אבל תזכרי שהם בוחרים איך להתנהג, בכל רגע. והאחריות על בחירתם היא שלהם. לכן אל תקחי אותה על גבך. נסי לעמוד מחוץ לתמונה, לא כחלק ממנה. נסי להבחין בכך שהתנהגותם נובעת מחוסר מודעות. זה כל מה שהם יודעים לעשות, זה מה שלימדו אותם והם לא יודעים אחרת. הם לא פועלים מתוך רוע, אלא מתוך חוסר ידיעה. אם הם לא התבגרו נפשית, אולי עלינו להתייחס אליהם בחמלה שאנחנו שומרים, לעתים, עבור ילדים בלבד? 😉
אני יודעת שאת צודקת, אבל זה כל כך קשה למימוש…… בכל זאת אני אנסה. תודה רבה על התגובה
בשמחה. אני יודעת שזה קשה להתמודדות. נסי לזכור שיש בך, בכולנו, את המסוגלות הנפשית לחוש חמלה כלפי אדם שעושה לנו עוול. אנחנו צריכים להתאמן היטב על ההתנהגות כדי להטמיע אותה בהכרתנו, להפוך אותה להרגל אוטומטי, לחלק מאיתנו. עלי והצליחי.