בין הרצון להיטמע לבין הרצון לבלוט

עוד מילדותו המוקדמת מבקש האדם להיות בעל ייחודיות: להיות מובחן מאחרים, לבלוט מעל ההמון, לרחף מעל הגוש האחיד, ככדור האדום בין כל הכדורים הלבנים. להיות מוערך, מכובד, נערץ.

“תראו אותי!” אומרים הפעוט, הילד, המתבגר והבוגר, “תראו מה אני יכול לעשות!”

שאיפה פנימית זו לנפרדות מהאחר עומדת בניגוד לשאיפה נוספת אשר מצויה עמוק בנפש האדם – השאיפה לסימביוזה (חיים בצוותא, יחדיו). האדם מבקש להיות “חלק מ”, “שייך ל”, להיטמע בתוך קבוצה קטנה או גדולה כחבר שווה ערך, להיות מאוחד עם בן או בת זוג. האדם תר אחר איחודים והיטמעויות אשר יפיגו אצלו את תחושת הבדידות המעיקה, הנובעת מהיותו נפרד ומובחן. מצד אחד רוצה האדם לחיות יחד כשווה בין אחרים, ומצד שני רוצה הוא להיות חלק נפרד ובולט בקבוצה, ולהרגיש מיוחד במינו. ולמעשה, האדם אכן מיוחד במינו – לכל אדם זווית ראייה שונה וייחודית שיכולה להביא תועלת רבה לעולם בדרכה שלה.

מקורו של הרצון לסימביוזה בילדות המוקדמת

הסימביוזה “נולדת” ביחד עם התינוק/ת. בעת הולדתו, התינוק אינו מבחין כי הוא מהווה ישות נפרדת מאימו ולמעשה, בטוח הוא כי אימו והוא – אחד הם. תחושת חוסר נפרדות מוחלטת זו מתחילה להתמוסס בגיל 3 חודשים ונעלמת לאיטה בגיל חצי שנה לערך, כאשר התינוק מתחיל להבחין כי הוא זה שמפעיל את איבריו, כי צרכיו הם ייחודיים לו והינם נפרדים מצרכיה של אימו [1]. תחת תנאי התפתחות תקינה, בגיל 3 שנים, פחות או יותר, נוצרת אצל הפעוט זהות עצמית ייחודית, והוא מבחין כי הוא אדם בפני עצמו. ה”אני” שלו עתה גדול ועצום, והוא משחק ביכולותיו החדשות כאוות נפשו. לפתע הוא חש כי יש בידיו חופש, והוא בוחן את טיבו ואת גבולותיו.

הנפרדות: ולפתע יש לי חופש לבחור להיכן אני שייך

הנפרדות החדשה הזו יוצרת אצל הפעוט שמחה גדולה וסקרנות חקרנית אין קץ, וללא נפרדות זו לא יכול היה הפעוט לחקור את העולם כפי הצורך – הנפרדות הינה הכרחית. נדמה כי נפרדות זו מגיעה לשיאה בגיל ההתבגרות, עת המתבגר שואל עצמו שאלות עמוקות ובוחן מהם ערכיו, מהן דיעותיו בנושאים השונים, לאילו קבוצות הוא שייך, לאילו היה מעוניין להיות שייך ומאילו הוא סולד. כמובן שלמצע עליו גדל השפעה רבה על עיצוב זהותו האישית; ובנוסף, חוויות אישיות שעבר כילד וכמתבגר פותחות בפניו נקודות מבט חדשות המאפשרות לו לאמץ ערכים שונים מאלו של הוריו, או לחזק את הערכים הקיימים, בין אם יהיו אלו חיוביים או שליליים.

בחזרה לרצון לסימביוזה: בגרותו והתפתחותו הרוחנית של האדם

לאחר התבגרותו של האדם הרצון החזק לנפרדות פוחת, והוא מאמץ ערכים שונים, מרוככים יותר, כאשר הדגש על הערכים המשפחתיים עולה ותשומת הלב, אשר בעבר הופנתה בעיקר פנימה, מתחילה לפנות לאיטה מעט יותר החוצה בתהליך איטי של התבגרות הנפש. לרוב, בתקופה הבוגרת בחייו, האדם מקריב חלק מרצונותיו האישיים למען טיפול מסור באדם אחר אשר זקוק לו: ילד או הורה שהזדקן. עצם הטיפול באחר (אף אם ההקרבה לא נעשתה מרצון) מאפשר לאדם התפתחות רוחנית נוספת ולעתים, במהלך התלמדותו המגושמת בתפקידו החדש כמטפל, מבין הוא כי במהלך הדרך עד הלום ערכיו השתנו, החליף הוא ערכים כאלו באחרים (ועודו מחליף), ואין לו עוד רצון או צורך בנבדלות המרובה אליה השתוקק בעבר. עצם התרכזותו של האדם במשהו חיצוני לו מביאו לכדי מסקנה, כי ישנם דברים חשובים ומשמעותיים יותר ממנו עצמו. האגו של האדם עתה מתחיל לרעוב, כיוון שלא עוד האדם מתמקד ב”אני ורק אני”, אלא מאכיל הוא עתה גם את “אנחנו”. האדם מעניק לעצמו – אך גם לאחרים.

האגו דורש עוד ועוד: תופעת הבוגר שנותר מתבגר

במידה ולא ירעב האגו (ה-“אני”) באופן מספק, וללא כוונה מודעת ימשיך האדם להאכילו תדיר אף בבגרותו, אזי יימנע ממנו הסיפוק העצמי. במקרה כזה עלול האדם לחוש חרדה ודיכאון משום שאין הוא “מממש את גורלו”, וכי חייו הינם לריק. כאשר האדם מרוכז ביצירות והתנהלויות הנוגעות לו בלבד, כאלו שאין להן כל תועלת לאחר, לא ימצא את המשמעות לה הוא זקוק כדי לחוש סיפוק אמתי מחייו. יתכן וימצא במעשיו משמעות שטחית כזו או אחרת אשר תספק אותו באופן זמני, אך לאחר תקופה זמנית זו תחזור נפשו לתור אחר משמעות עמוקה יותר. במידה ולא ימצאנה, תיפול עליו עננת הערפל של התסכול הקיומי. על מנת להסיר את עננת הערפל על האדם להסיט את תשומת לבו מחוצה לו והלאה, ולהעניק תועלת לאחר.

מגיח שלב “המטפל”

“השלב הטיפולי” הינו שלב התפתחות נפש האדם הבוגר בו האדם מעניק מעמקי נשמתו לאחר, גם כאשר “לא נוח” לו לעשות זאת. לעתים פוגש האדם בנסיבות חיים קשות אשר דורשות ממנו להתפתח לכדי ישות מטפלת טרם הזמן. לדוגמה, ילד להורה חולה, אשר נאלץ לקחת עליו את תפקיד המטפל כאשר אין מבוגר בסביבה הלוקח על עצמו אחריות זו, נאלץ להתבגר טרם הגיע זמנו להתבגר. התפתחותו הנפשית הטבעית נעצרת והוא “מדלג” על שלבים. במקום לחוות את התקופה האגוצנטרית אשר מפתחת אצלו את היכולת להבחין עצמו מהאחר, הוא נדרש להקריב עצמו כאשר אין נפשו עדיין מוכנה לכך, ולכן יתכן ויאגור כעסים על אובדן ילדותו ויפתח ערך עצמי נמוך עקב חוסר ביטחון בזהותו העצמית, זאת משום שלא התאפשר לו הזמן לגלות מי הוא ומהם ערכיו באמצעות ה”מלחמה” מול ההורים ומול דמויות סמכותיות אחרות.

התפתחותה של המודעות הסביבתית

אם נחזור לאדם הבוגר, הקרבה עצמית הינה אחת מהדרכים העיקריות להתפתחות רוחנית אמיתית, אך רק במידה וקיבל עליו האדם את האחריות על הקרבה זו מרצונו. משום שאם האדם מסרב לקבל עליו את האחריות לתפקידו בלב שלם, והוא מתלונן ומקטר עליו, מבקש לסיימו, ואין בו הבנה עמוקה של הצורך בהקרבתו הפרטית למען טובת האחר (לא במידה והאחר מנצלו), התפתחות רוחנית לא תתרחש והאדם ייוותר כמתבגר בכסות עור של אדם בוגר. על מנת שתתרחש התפתחות רוחנית מסוג זה על האדם לעבור תהליך בו מודעותו הסביבתית מתפתחת וגדלה. יחד עם התפתחותה של מודעות זו, יכולה להיווצר באדם הבנה עמוקה של התכלית האישית והמיוחדת שביכולתו להעניק לעולם, הבנה של זווית הראייה האישית שלו. כמובן שאף באדם שהינו מטפל מסור עלולה להתעורר מצוקה גדולה לנוכח חרדות החיים, ויתכן ויאבד את כיוונו ויחוש כי אין תכלית לחייו. במקרה שכזה, עליו למצוא את התכלית במקום עמוק יותר, או לחילופין – למוצאה מחדש בתפקידיו הנוכחיים.

המשמעות מסתתרת מתחת לשטיח

כאשר האדם מרוכז יתר על המידה ברצונותיו האישיים, הרצון ל”ביחד” נדחק אל מתחת לשטיח תת ההכרה. מחקרים רבים הראו, וכך גם על פי הלוגותרפיה, כי האדם חש סיפוק בחייו רק אם יש בהם משמעות אישית עבורו. משמעות פרטית הנובעת מאחד מתפקידיו, אשר ממלא הוא אחריו בחריצות ובהתמדה – יכול להיות זה תפקידו כהורה, כבנם של אביו ואימו, כמפרנס למשפחתו, כמועיל לטובת בני האדם, בעלי החיים או הטבע באופן זה או אחר. על מנת שיהיה משמעותי בחייו, על התפקיד להיות מועיל גם עבורו וגם עבור משהו חיצוני לו, דבר הגדול ממנו: “האחר“. האדם האחר, בעל החיים האחר, הצמח האחר. אין זה משנה. העיקר הוא שהתועלת תהיה עבור רבים – כי התכלית תהיה גדולה עבור יותר מן הפרט היחיד. ולכן, כאשר מחפש האדם משמעות בחייו ושואל עצמו: “מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?”, עליו להביט פנימה, ואז להסיט מבטו החוצה:

 אני רוצה X –
ועתה, עליי למצוא את הדרך בה X יכול להועיל גם לאחרים.

או אולי “מתחת לאף”?

לעתים אין צורך לשנות את המציאות כדי להעניק לחיים משמעות. הפרשנות הסובייקטיבית אשר מעניק האדם למציאות שלו, היא זו אשר יוצרת את המשמעות האישית לחייו, או לחילופין מונעת אותה ממנו.

לדוגמה:

תפקיד האמן יכול להיות תפקיד אגוצנטרי מאוד. לעתים קרובות הצורך העצום של האדם להיות נאהב מתפתח לכדי הסתתרות חוסר הביטחון מתחת למסיכה עצומה של נרקיסיזם. נניח מוזיקאי. מתוך החרדה לפגוש בדחייה, המוזיקאי עלול ליצור שירים שהוא מאמין כי הקהל שלו יאהב, ולא כאלו שיש בהם משמעות. כאשר אמן נמצא במצב שכזה הוא עלול לחוש ריקנות קיומית, כי לחייו אין בעיניו משמעות רבה. אך לו רק יפנה אותו האמן את תשומת לבו למקום אחר, ויפרש את המציאות בצורה שונה, הוא ימצא משמעות באותו התפקיד עצמו. למשל, אם המוזיקאי יהרהר בדבר, הוא יכול לפרש את המציאות בצורה הבאה, אשר יכולה ליצור עבורו משמעות אישית:

מוזיקה היא אמנות נדרשת ולא רק “מותרות”, כיוון שהיא עוזרת לאנשים רבים באמצעות הקתרזיס מרפא הנפש. מוזיקה, בין אם עצובה או שמחה, עוזרת לאדם להתחבר לרגשותיו, להרהר בהם, להזדהות ולחוש אמפתיה, להעלות דברים מתוך תהום תת המודע למעלה אל המודע, אל המציאות עצמה, ולהחלים. ועתה, על מנת להחלים בעצמו, על המוזיקאי להחליט כי הוא הולך לפעול על פי המשמעות העמוקה הזו ולהועיל לבני האדם, כלומר, יכתוב הוא שירים בעלי משמעות ויידע כי בכך הוא עוזר לאנשים רבים, ויחוש סיפוק מחייו.

אם את/ה נמצא/ת בתהליך חיפוש אחר משמעות בחייך, חש תסכול וחוסר הצלחה ומרגיש כי את/ה זקוק/ה לעזרה במציאת הכיוון, פנה/י אליי ואשמח לעזור.

בהצלחה!

מיכל הררי

אימון קוגניטיבי-התנהגותי (CBC, NLP) בגישה רוחנית.

טיפול וליווי תהליכי ריפוי רגשי והתפתחות תודעתית.

צרו איתי קשר / קראו אודותיי

---

הערות:

[1] פירוט נוסף תחת הערך תהליך הספרציה-אינדיבידואציה מאת הפסיכולוגית מרגרט מאהלר והפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס >