אלברט איינשטיין, "פנתאיסט מדעי"

פנתאיזם: אלוהים כהתגלמות היקום כולו

פַּנְתֶאִיזְם ("הכל אלוהים") היא תפישה פילוסופית-דתית הקובעת שאלוהים וזהות הטבע הם אחד. לפי רעיון זה, כל מה שקיים – מכוכבים ופלנטות ועד אטומים ואפילו מחשבות – הוא חלק מהאלוהי.

אין הפרדה בין האל ליקום: היקום כולו הוא ביטויו של אלוהים, ולכן כל חוקי הפיזיקה, האנרגיה והחומר הם חלק מהאלוהות עצמה.

שפינוזה נחשב לאחד ההוגים הבולטים של הפנתאיזם, תורתו על "אלוהים הוא הטבע" מייצגת תפישה זו. עבורו, הטבע אינו רק יציר כפיו של אלוהים אלא גם התגלמותו של אלוהים. אין כאן ישות חיצונית שמנהלת את העולם, אלא כוח פנימי, אימננטי, שמנהל את העולם באמצעות חוקיות מופלאה ומסודרת. תפישת הפנתאיזם רואה ביקום כולו, ובכל היבט של המציאות, חלק מהשלמות האלוהית.

אלברט איינשטיין כ"פנתאיסט מדעי"

איינשטיין ראה את עצמו כמי שמאמין ב"אלוהים של שפינוזה", ושילב בין העקרונות הפנתאיסטיים של שפינוזה לבין עקרונות המדע.

מבחינת איינשטיין, תורת היחסות וחוקי הפיזיקה היו גילויים של הסדר האוניברסלי, שהם בעצם ביטויו של אלוהים.

הוא מצא ביופי ובסדר הקוסמי ביטוי לתחושת הפלא והקדושה, תחושה שעבורה לא היה צריך ישות אלוהית חיצונית, כמו באמונה הדתית המסורתית. הפנתאיזם, כפי שהבין אותו, נתן משמעות עמוקה לעולם ולעבודתו כמדען, כי הוא האמין שהחקירה המדעית היא גם גילוי של האלוהי.

מוסריותו של איינשטיין כנגזרת של הפנתאיזם

הגישה הפנתאיסטית השפיעה לא רק על תפישתו הקוסמית של איינשטיין, אלא גם על תפישתו המוסרית.

אם כל דבר הוא חלק מהשלם האלוהי, אזי יש לראות את כל הברואים ואת כל מרכיבי היקום כקשורים זה בזה.

תפישת המוסר של איינשטיין נבעה מההכרה שהאדם אינו ישות מבודדת אלא חלק מהמארג הקוסמי, ולכן כל פעולה של האדם משפיעה על השלם. איינשטיין האמין כי הכרה באחדות זו יכולה להוביל את האדם למוסריות עמוקה יותר, שמבוססת על כבוד והערכה לכל מה שקיים.

עבורו, המוסריות האמיתית אינה נובעת מהוראות דתיות או מפחד מעונש, אלא מתוך הבנה שכל בני האדם, וכלל החיים, הם חלק מהמארג האלוהי האחד. תפישה זו מתבטאת בכבוד לחיים, בהימנעות מאלימות ובשאיפה לעשיית טוב למען הכלל. הוא טען שהמטרה המוסרית העליונה היא התפתחות אישית-רוחנית, שתוביל לחמלה ולצדק חברתי, מתוך הכרה שכולנו חולקים את אותו עולם ואת אותם חוקים קוסמיים.

דוגמה לפרקטיקה מוסרית: שלום, שוויון ואחריות חברתית

הפנתאיזם של איינשטיין הביא אותו לפעול לקידום השלום, לשוויון זכויות ולהתנגדות לאפליה, מתוך הכרה שכולנו קשורים בקשרים בלתי נפרדים זה בזה. באחד מציטוטיו, אמר: "חיי היחיד יהיו משמעותיים רק אם הם יוקדשו לחיים חברתיים" [1], והוסיף שהאדם חייב להכיר במגבלותיו ולפעול בצניעות מתוך תחושת אחריות למען טובת הכלל. בכך ביטא רעיון פנתאיסטי עמוק – שכן לראות את כל בני האדם כמשפחה אחת, וכחלק ממארג הקיום, זהו עקרון מרכזי בתפישה הפנתאיסטית.

מעבר לכך, איינשטיין התנגד למלחמות ונאבק על זכויות אזרח, במיוחד לאור אירועי השואה. תחושת האחריות הקוסמית שלו דחפה אותו לקדם את רעיון השלום והפנתאיזם שבאמונתו חיזק את השקפתו לפיה עלינו לפעול מתוך סולידריות והבנה עמוקה שהנזק שאנו עושים לאחרים הוא נזק למארג הכללי של הקיום בו אנו עצמנו חלק.

הכרה באחדות של כל היקום

רעיון פנתאיסטי נוסף, שהוביל את איינשטיין לתפישת מוסריות כללית, הוא הרעיון של אחדות היקום. הוא האמין שהרמוניה זו נוגעת ללב ליבת הקיום ושעלינו לכבד אותה. לפי רעיון זה, אנו "כאן" לא מתוך ייעוד מיוחד, אלא כחלק מתהליך בלתי פוסק של קיום. מתוך הכרה זו, פיתח גישה מוסרית שדגלה במתן כבוד לכל אדם, חיה או מרכיב בטבע. איינשטיין הבין שעלינו לשמור על קשר זה עם העולם, ולא להרסו.

אחד הביטויים היפים של רעיון זה היה תפישתו שהמדע הוא כלי לחיבור עם האלוהי.

המחקר המדעי היה בעיניו גילוי של הסדר הקיים והבנת החוקיות הנצחית שאינה משתנה. במובן זה, כל גילוי מדעי היה צעד נוסף בדרך להבנת "האלוהים של שפינוזה".

תחושת דתיות ללא דת: "דתיות קוסמית"

בניגוד לדתות המאורגנות, שרואות באלוהים ישות בעלת אישיות, אמונתו הפנתאיסטית של איינשטיין לא כללה פולחן דתי, אלא התמקדה במה שהוא כינה "דתיות קוסמית". "דתיות" זו היא יראת כבוד כלפי היקום והכרת תודה על עצם הקיום. לדבריו, תחושת הדתיות הקוסמית היא המניעה את המדען לגלות את סודות הטבע ולהבין את החוקים הקוסמיים המניעים את היקום.

איינשטיין ראה את המדע כדרך לחשוף את יופיו של העולם ולהתחבר לאחדות האלוהית של הטבע. זוהי גישה שאינה זקוקה לטקסים דתיים, אלא לחתירה מתמדת להבין את העולם ולהכיר במקומנו בו. בשונה מדתות שדורשות עמידה במצוות מסוימות, תחושת הדתיות הזו היא דרך אינטואיטיבית, שמובילה את האדם לפתח מודעות מוסרית ותחושת כבוד לכלל היש.

פנתאיזם, מדע, ומוסר כדרך חיים

אמונתו של איינשטיין באלוהים של שפינוזה הפכה אותו למעין פנתאיסט מדעי – אדם המשלב בין הפלא הקוסמי למוסריות אוניברסלית. הוא ראה ביקום ישות שלמה והרמונית, ואת המוסר כהכרח שנובע מתוך אותה הרמוניה. באמצעות המדע, הוא הרגיש שהוא מתקרב לאלוהי; באמצעות הפנתאיזם, הוא פיתח תחושת אחריות מוסרית כלפי כל חלק ביקום.

תפיסתו הפנתאיסטית הניעה אותו לראות במדע כלי לקידום שלמות מוסרית ולא להסתפק בתגליות בלבד. החתירה לגילוי חוקים מדעיים הייתה חלק ממסע להבין את הסדר האלוהי של היקום, בעוד שלמורשת הפנתאיסטית שלו הייתה השפעה על יחסו לשוויון, לחמלה ולכבוד כלפי כל צורת חיים. מבחינתו, הבנת החוקיות של הטבע הייתה הדרך העמוקה ביותר להביע כבוד לאלוהות המניעה את כל הדברים, ומכאן גם לנהוג כלפי אחרים באהבה ובמוסריות.

הערות ומקורות:

[1] אמירה זו מופיעה בפרק "The World As I See It" מתוך האוסף Essays in Humanism, בו איינשטיין חולק את תפישת עולמו בנוגע לקיום האדם ולהשפעה החברתית הרצויה לחיי היחיד. בפרק זה, איינשטיין מדבר על משמעות החיים של היחיד כחלק מהחברה ומביע את אמונתו שהגשמה אישית שלמה תלויה ביכולת להקדיש את עצמנו למען טובת הכלל.